זה אחד הלילות הראשונים שלי בארץ הזו. לפני שבועיים עגנה האונייה שלי בנמל יפו ונכנסה לעיירה מדברית חסרת כל חיים, ומאז אני משוטטת כאן. בית? לא, עוד לא מצאתי. פרנסה? חברים? אלו יכולים לחכות. קודם עלי להרגיש את העיר הזו ולהבין את רחובותיה. אז אני ישנה במחסן נטוש במרכז העיר, חוסכת באוכל ומשתמשת בחסכונות שנותרו לי. אבל אני לא מתגעגעת. כן, בפולין הנופים ירוקים ומלאים ומזג האוויר נעים יותר, אך תל אביב הזאת, היא משהו אחר. אין לי איך להסביר. משהו בנחמדות הזרה של האנשים, בחיי החברה השוקקים שלה ובחזון הערכי הטמון בה, שבה אותי. החירות. כן, אני בטוחה שזו תחושת החירות כאן. בבית כולם קודרים ושיפוטיים, כולאים אותך בתוך הקהילה וכלליה הנוקשים. בחוץ רע, הם אומרים, אסור לעזוב. אבל פה, מותר לי להיות הכל ומותר לי להיות כלום. הבחירה בידי.
אבא אמר לי שכל חיי אהיה נוודית בודדה. את מתאהבת בכל דבר חדש ועוזבת אותו כשנמאס לך, הוא אמר, אבל את ישראל לא תוכלי לעזוב, כי לא יהיה לך לאן לחזור. אבל הוא טועה. אני בטוחה בזאת. את ישראל לא אעזוב לעולם. סוף סוף מצאתי את מקומי, ואעצור. אפסיק את חיפוש חסר המנוח ואוכל להשתקע ולהתמסד, להתחבר לאדמה האבודה הזו ובסוף לנוח בתוכה.
אני נבונה. פיקחת ונבונה. או לפחות כך נאמר לי על ידי המורה שלי במשך כל שנותיי בבית הספר. תשתמשי בשכל שגאט נתן לך, היא נהגה לומר. ואני האמנתי, מה היה לי לעשות? אני חכוימה, אני דער*, שיננתי לעצמי, ושום דבר לא היה יכול לערער את זה – עד שהגעתי לעיר הזאת. הסתובבתי הרבה ברחבי אירופה, עברתי כמעט בכל ערי הענק ביבשת הזו ולמדתי להכיר כל אבן בכפרים השוליים של ארצותיה. ובכל זאת, אף מקום לא העמיד אותי מולו בחוסר אונים כזה. בכל פעם שחשבתי שאני מבינה את המתרחש פה, אנשי ההגנה הפתיעו אותי במבצע מעולל, המולת החגיגות ברחובות החזירה אותי למקומי או שקשרי היחסים המסובכים בין היהודים הערבים והבריטים הוכיחו לי אחרת. אוי, הזיואנזק** המטורלל הזה. שילוב יוצא דופן של שלוש אוכלוסיות שלמשותף להן אין הרבה מלבד נחלת ארץ אחת היה הדבר היחיד שיכולתי לספר על מערכת היחסים הזו. אבל אני גם עקשנית. ולכן החלטתי שלא אפסיק לטייל ולהסתובב במקום הזה, עד שאבין. כל לילה אצא לנדוד כאן, כל לילה.
הערב, התחלתי את מסעי במכולת של ניסים, ולאחר שיחת חולין זריזה יצאתי לכיוון הים. אח, הים הזה. לא זורם כמו הנהר ולא מתוק כמו האגם, ובכל זאת, שואב אותי לתוכו. גליו החוזרים בכל פעם מחדש וגדולתו האינסופית גרמו לי להתמכר למראהו. אך לפניו, כמו בכל ערב, עברתי בדירתה של בקה לדרישת שלום קצרה. בקה היא חברתי היחידה בארץ החלומות הזו, ואם לא אבקר אותה מדי יום אני עלולה לאבד גם אותה. אך היא לא הייתה בביתה. בטח היא קוראת בקלפים, כמו שהיא עושה כל הזמן מאז שבעלה עזב אותה כדי להשלים הכנסות. המסכנה הזו. זה ידוע שלא סומכים על גברים. לא סומכים על אף אחד. אז המשכתי בדרכי, ורק המחשבה על החול הזהוב שנושק למי הקצף התכולים הזריזה את צעדיי.
אלא שאז קרה דבר מפליא. בתוך ראשי התחילה להתנגן לה מנגינה סימפונית חלשה, ובמקום להמשיך ישר בשדרות רוטשילד רגליי פנו שמאלה לרחוב אלנבי. כאילו שתווי המלודיה השתלטו על מוחי, וכעת הם אלו שמחליטים לאן רגליי יפנו ולאן אלך. ולהיכן הם ייקחו אותי? אינני יודעת. אבל כבר למדתי שאם אלך לאורכו של הרחוב אצא מהעיר, ותווי הפסנתר הובילו אותי לשם, בדרך ליעד לא נודע. הכרתי אותם, את תווי הפסנתר, והרגשתי שהם מבקשים ממני לזהות אותם, זועקים ליחס ומאתגרים את זיכרוני, אז אני מגבירה את צעדיי והנה, אני ממש קרובה, הרחוב נגמר מיד אחרי הבית הירוק שם עם המרפסת. אלא שפתאום אני רואה בניין גבוה ומולו כמה בתי קפה חדשים ועשרות אנשים נכנסים ויוצאים, ואני שואלת את עצמי, מתי הספיקו לבנות המשך לרחוב? הרי אתמול היו כאן רק חולות, אבל לפני שאני מספיקה לענות תווי הפסנתר מתחזקים ואני שמה לב שהם מתנגנים בשני אפיקים – אחד יפהפה ועדין והשני מגושם ועצבני, כאילו שחיברו למנגינה נהדרת תווים אגרסיביים ללא כל תשומת לב להרמוניה המוזיקלית.
אחרי הבניין החדש ובתי הקפה אני פונה ימינה. כלומר, רגליי פונות ימינה, אני איני מחליטה דבר, ואני מסתכלת סביב ושמה לב לספינות העומדות על הים ועוגנות. מה זה, נמל? איך הגעתי ליפו, ולאחר מבט מעמיק אני מבינה שזה לא יפו, זה לא המקום אליו העפלתי לפני שבועיים, זה תל אביב. סליחה, אדוני, אני פונה לגבר בגיל הביניים ההולך לצידי ברחוב, מתי בנו כאן נמל? ובתגובה הוא צוחק ואומר משהו, אך איני מצליחה לשמוע מכיוון שההקשבה שלי כולה ממוקדת ברעש הפסנתר, שכבר לא נעים כל כך לאוזן כי האפיק המגושם השתלט והפך יותר דומיננטי.
ואז, אני מבינה. אני מבטיחה לכם שאני נבונה ופיקחת, כל מבוגרי העירייה שלנו בפולניה אמרו כך, פשוט התעכבתי קצת בהבנת המנגינה הברורה הזאת. הרי איך יכולתי שלא לראות כי האפיק העדין והרגוע מסמל את אלוקים, את האל הכל יכול, ואילו האפיק המסורבל והמרטש מסמל אותנו, את בני האדם? והחיבור שלהם, מייצר את העולם, שתווי הרקע של אלוקים בונים ותווי האדם מחפשים את עצמם בתוכו?
נפילת האסימון עוררה בי תשוקה. תשוקה להקשיב לקולם של התווים ולתת להם להוליך אותי. אבל בפעם הראשונה, קול אחר גבר על תווי הפסנתר – רעש הפצצות אדיר. מה זה? מי מפציץ אותנו? גם אני ניסיתי לשאול, אבל אף אחד לא ענה לי. הולכי הרחוב איבדו את עשתונותיהם; הגברים רצו במבטים מבועתים, הילדים פרצו בבכי תמרורים והנשים צרחו ממעמקי נשמתם. לבסוף נערה צעירה עצרה על ידי וענתה: אלו המטוסים המצריים שתוקפים אותנו בגלל ההכרזה על המדינה, היא אמרה. ואני צחקתי מול הפרצוף שלה. אני יודעת שזה לא מנומס, אבל לא יכולתי להתאפק. איזו מדינה? הבריטים רק הגיעו והם לא יעזבו בקרוב. כנראה התנועה החדשה של הרצל הזה שיגעה אנשים.
ובכל זאת, נכנסתי אחריה למבנה האטום שאמור להגן עלינו. מקלט, הם קוראים לו. אבל אחרי שנייה יצאתי. הצפיפות הרגה אותי, לא יכולתי להישאר שם עוד. אז חזרתי לרחוב, מתהלכת בין גורדי השחקים החדשים ועל כבישי האספלט הסלולים, מנסה להבין לאן נעלמה העיר אותה הכרתי. ופתאום, תווי הפסנתר חוזרים לראשי. רוצי, הם אומרים. אז אני מגבירה את הקצב, בהתאם לקול הפסנתר שמתגבר, ואני כבר רצה, לשדות, מקום המסתור שמצאתי לפני כמה ימים. אבל איפה הם, השדות האלו? האם בנייני החשבון הללו, בצורות ריבוע משולש ומעגל החליפו אותן? חוששני.
אני מרימה את מבטי ומסתכלת על תל אביב כולה. הרחובות מתחת לגורדי השחקים התמלאו בפסולת ואשפה שלא ראיתי כמותה מעולם, ומעליהם שכן ענן שחור של עשן שכיסה את העיר. אין ספק. תווי הפסנתר האנושיים שיצאו מסולם האלוקים כמעט בכל הזדמנות הרסו את העיר. במקום להצטרף לפריטות האל הם החליטו לבחור בדרך משלהם, מנצלים את קדמת הבמה שניתנה להם. ובגללם, הכל נחרב. יהירים שכמותם, מדוע הם לא מקשיבים לתווי הרקע, שמתווים את הדרך?
אני כבר לא הולכת, למרות דרישתם של הצלילים. אינני יכולה עוד עם השיגעון שנוצר בעקבותיהם. העיר התמלאה בניינים גבוהים, הדרכים הפכו אפורים ומלאים מכוניות והאנשים מתלבשים באופן מגוחך ולא רואים מעבר למכשיר הריבועי מקרין האור שלהם. והפסנתר? הוא איבד את יציבותו. מנגינת הבסיס של האל כבר בקושי נשמעת ותווי האדם משליטים את הסדר, הורסים את המלודיה כולה.
אז אני חוזרת למחסן ביתי, צועדת בבושת פנים בעיר אותה נהגתי להכיר. התרגלתי כבר לצלילי הפסנתר שממשיכים לנגן את היצירה הידועה אותה אני נכשלת לזהות, אך עוד לא התרגלתי לרעש התעשייה שמסביבי. איך אנשים יכולים לחיות בשאון כזה? אני כועסת. הם הרסו את העיר שלי. אני שמחה. אני אוהבת להקשיב לצלילי הפסנתר. אני עצובה. אני לבד בעולם הבודד שלי. אני…
אני לא אוהבת לדבר על הרגשות שלי.
אז אני מכסה את אוזניי עם כפות ידיי, כדי שלא אצטרך לדבר ולא אצטרך להקשיב, לא לצלילי הפסנתר הצורמים ולא לקול ההרס שהאנשים יצרו ולא לזמירות השבת ש… רגע. אלו זמירות שבת? כן, אני שומעת את החזן שר לכה דודי, ואני מרגישה את האנרגיה מתחדשת בתוכי כי עליי להתארגן מהר לקראת שבת, אז אני רצה, חולפת על פניי העיר במהירות עצומה ואני כבר דוהרת, אך כשאני מגיעה למחסן ליבי נעצר. מנגינת האל כבר לא נשמעת. לאן הם נעלמו, תווי הרקע של אלוקים? אז אני מרימה את ראשי לעבר רחובות העיר, ובטני מתהפכת.
תל אביב לא קיבלה את השבת. ההפך. כל מועדוני הלילה מלאים באנשים ותושבי העיר לבושים כמו בכל יום, כאילו היום המיוחד הזה עובר מתחת לאפם. הטליתות הוחלפו בגופיות לבנות והכיפות נפלו מזמן. איפה עונג השבת שהיה בכל שבוע בעיר? איפה בתי הכנסת? כנראה ששורות המכוניות בדרכים ובכבישים חוסמות את מלאכי השלום מלהיכנס. וברגע הזה, הכל מתברר. המסיבות, החילוניות, האנשים הגאוותנים שחושבים שהם יודעים הכול – הם אלו שהעלימו את תווי הרקע של ה'. וכשתווי הרקע נעלמו, הכל התמוטט.
