לא הכול ידוע לנו / נעם אהובה לנגמן
כולם אומרים לי כל הזמן שאני יותר מידי ילדה טובה, שלכולם מותר לצאת קצת לבלות וליהנות. אבל אני לא יכולתי לצאת וגם לא רציתי לצאת כי רציתי לסיים את האוניברסיטה בהצטיינות.
אחרי פורים שמעתי לחשושים מאחרי הגב שלי שיש כמה תלמידים יותר טובים ממני, וזה ממש כאב לי כי רציתי לסיים את האוניברסיטה בהצטיינות. ניסיתי להשתפר ולחזור למה שהייתי לפני חודש, אבל כמה שלא ניסיתי לא הצלחתי. הכל כל כך השפיע עלי.
יצאתי לחופשת פסח כמו כולם וקיוויתי שבסוף החופש אני רק אוכל לחזור. אחרי פסח חזרתי. אבל לצערי לא חזרתי לרמה הלימודית שהייתי, אבל לפחות חזרתי. לאט לאט הסכמתי לצאת עם חברותי למסיבות וליהנות. הלכתי איתן כמה ימים והיה לי ממש כיף, אז המשכתי. מרוב שכל כך נהניתי לא שמתי לב שאני מזניחה עוד יותר את הלימודים. אחרי אחת המסיבות שיצאתי עם חברותי לא חזרתי הביתה, הלכתי לישון אצל אחת הבחורות שהכרתי במסיבה. בגלל שהייתי אצלה הלכנו לישון מאוחר ויצא שלמחרת איחרתי פעם ראשונה בחיי. אף אחד לא הבין מה קרה לי ומה גרם לכל השינוי הזה, כל כך נהניתי שזה כבר לא הזיז לי בניגוד לפעם.
אחרי חג שבועות חזרתי לאוניברסיטה וממש שמחתי שסוף סוף חזרתי. אני נכנסת לכיתה ואני רואה שמישהי יושבת לי במקום. אני מגיעה אליה ונוגעת לה קלות על הכתף. היא מסתובבת אלי ואני קופאת במקום.
אני לא מבינה מה רוני אחותי התאומה עושה פה באוניברסיטה במקומי, בזמן שאני הייתי בבית חולים.