לא לשווא, אחי

ברגע שחזר הביתה, חָגַי ידע שמשהו לא כשורה. בדרך כלל בשעות הצהריים הבית רועש מהמולת הילדים הקטנים וריחות של בישול עוטפים את הבית. היום שקט. חגי זרק את התיק לכיוון לא נודע והלך למטבח, אולי לפחות אמא בבית. את אמא הוא לא מצא שם אבל הוא כן מצא פתק על השולחן. "לחגי, רועי ושירה אצל משפחת שוורץ, תתקשר אלי. אמא" חגי הוציא את הטלפון, התעלם מה-"5 שיחות שלא נענו משחר" וחייג במהירות לאימו. "חגי?" אמא ענתה. "כן, זה אני, איפה כולם?" הוא השיב, מבוהל במקצת מהקול הצרוד של אימו. "אני בדרך הביתה, אל תלך לשום מקום אני כבר מגיעה". אמרה במהירות וניתקה.
מאז ומעולם חגי לא היה רגשן, הוא השתדל לשמור על איפוק, אבל עכשיו הוא כבר החל לדאוג. מה הולך כאן? אמא תמיד מרחיבה במילים, מחכה עד שהעניין יובן ואף פעם לא מנתקת לפני שהיא שומעת את הצליל המורה על סוף השיחה. כולם אומרים שהוא ואימו "תאומים" ביופי, אבל באופי, רחוקים כמרחק שמיים וארץ. הוא חייב שהכול יהיה קצר ולעניין, לא נכנס לפרטים, מעדיף תמיד שקט כדי לסדר את מחשבותיו, אבל את השקט של היום הוא לא אהב, הוא אוהב שקט שבאה מבחירה אבל כשכופים עליו אותו זה כבר משהו אחר.
חגי הביט בפתק עם הכתב המסולסל המוכר של אמא ושוב החל להרהר. מה עם יונתן? אמא לא הזכירה אותו בפתק והוא היה צריך כבר לחזור מבית הספר.
חגי חייך לעצמו כשנזכר איך יונתן קם בכל בוקר כבר חצי שנה ומתלהב כל יום מחדש לקראת כיתה א', באיזה שלב ההתלהבות מידרדרת? מתי הוא, חגי, התחיל להעריץ את המנגינה הצורמת שנותנת אות לכל התלמידים להסתער החוצה? טוב, אולי לא לכל התלמידים,
שתי צפירות מכונית חזקות קטעו את מחשבותיו, הוא רץ במהירות במדרגות שתיים שתיים ונכנס למושב האחורי של המכונית הכסופה. כשראה את עיניה הנפוחות והאדומות של אימו כבר לא יכול היה חגי להתאפק. "מה קרה אמא? תגידי לי! מה הולך כאן?" אמא החלה מתייפחת תוך ניסיון לעצור את הדמעות. "אמא, זה יונתן? אמא?" לבו של חגי איים להתפוצץ, וכשראה אותה מהנהנת, פרץ גם סִכְרוֹ שלו, "מה איתו? מה קרה לו?" הקול חדר מבעד לדמעות. בשלב הזה חגי כבר הבין שככל שירבה בשאלות כך יקשה על אימו לענות לו, ולכן עצר, נשם נשימה עמוקה, הרכין את ראשו וניסה לעטוף סביבו את השקט. הוא ביצע את התרגיל שסיגל לעצמו בפעמים הנדירות שבכה, להעלות מן החדרים הכי נסתרים בלב, את כל מה שכואב ופשוט לבכות ולבכות עד שמוציאים הכול, ואין עוד על מה לבכות. הוא החל לבכות על יונתן, משם נגרר ללחץ הלימודים, משם למורים שמצפים ממנו ליותר מדי והוא כל כך מתאמץ להשביע את רצונם. הדמעות התגלגלו גם לגוש קטיף, אחד החלומות שחגי רצה להגשים ובכל שנה ביום גוש קטיף התמונות של התינוקות שעושים את הצעד הראשון שלהם על החול, נופלים ומצחקקים גרם לו לבכות מחדש. גם על שחר הוא בכה, אבל לרגע קט העלה על פניו חיוך זעיר בהכרת תודה על שזכה להכיר אותה. זהו, חשב, כנראה שנגמרו המקרים שדורשים דמעות לעכשיו. חגי הפנה את מבטו לאימו וראה שגם היא נרגעה במקצת. כשראתה שתשומת לבו מופנה אליה היא החלה להסביר: "בדרכו הביתה מבית הספר, יונתן כנראה חלם ולא שם לב שהוא נכנס לכביש ומכונית שנסעה, פגעה בו. הוא נפל והמכונית הבאה עצרה בחריקת בלמים ודרסה את הרגל שלו, כך סיפרה נערה שהייתה בסביבה והתקשרה לכוחות ההצלה." אמא נשמה עמוק, "עכשיו יונתן בבית החולים 'הר הצופים' מחוסר הכרה. אבא שם איתו, הרופאים אומרים שיש הרבה פצעים אבל רובם קלים ויעברו במהרה. בעזרת השם יהיה טוב." היא התניעה את המכונית, "אתה בא איתי?" חגי נד בראשו לאות הֶן, ואימא פתחה בנסיעה.
ליבו הפועם והדאגה הרבה ליונתן לא אפשרו לחגי לחשוב צלול, ולכן הסיט את מבטו אל מבעד לחלון. מהר מאוד התחלפו נופי העיר האפורה והרועשת לנופיה המוכרים של העלייה לירושלים. חגי הביט מבעד לחלון אל השדות הפתוחים, אל המרבד הצהוב של פרחי החרדל, והקשיב לאוושת הרוח ולציוץ הציפורים. הוא ניסה לדמיין את בית החולים. הוא הריח ריח תרופות, ראה מיטות בצבע ירוק חיוור, ורופאים ואחיות מתרוצצים, לא יותר מזה. הוא לא הצליח לדמיין את יונתן שוכב על המיטה בלי לחייך, לקפוץ ולדבר. חגי אילץ את עצמו להסתכל שוב בנופים. עכשיו כבר ראה את הר הזיתים מעליו ואת יער ירושלים מצדו השני, פעימות ליבו הואצו. " עוד רבע שעה אנחנו מגיעים". עודדה אותו אימא.
הבניין הגדול התגלה אליהם במעלה ההר, בליווי שלטים המורים על חניה. הם יצאו מהמכונית במהירות וצעדו לעבר בניין הטיפול הנמרץ. כשהגיעו, קיבלה אימא מסרון מאבא: "הֶעֶבירו אותנו למחלקת האשפוז שבבנין הסמוך". כשהגיעו לבניין, האחות שבכניסה למחלקה הפנתה אותם לעבר: "מיטה 38, שמאלה מכאן" בקול רגוע ובמבט של הבנה. הם הנידו בראשם בהכרת תודה והמשיכו לכיוון שהורתה להם. '30,31,32', חגי עקב במבטו אחרי השלטים שבמיטות וכשהרים את ראשו כדי לראות לאן רצה אימא, ראה את אביו מתקרב לעברם, הוא חייך אליו באנחה ואביו החזיר לו מבט דומה. הם חיבקו אחד את השני בדממה. כשסיימו, אבא החל להוביל אותם לכיוונו של יונתן.
מיטה, שמיכה, צינורות ועיניים עצומות הם כל מה שראו עיניו של חגי כשעצרו ליד מיטה 38. תחושה חזקה של חוסר אונים פשטה בו, 'מה אני עושה עכשיו?' הוא זעק מבפנים ודמעותיו פרצו שוב. 'אני רוצה לעזור. יונתן סובל, הוא רוצה לרוץ עכשיו, לא לשכב בחוסר מעשה. הוא רוצה לספר בדיחות ולא לנשום דרך הצינורות.' חגי רכן על המיטה וחיבק את גופו הצנום של אחיו בזהירות. "יונתן, אני אוהב אותך" הוא לחש מכל הלב, והרגיש שעשה כל שביכולתו לעשות.
שני רופאים עם חלוקים לבנים התקרבו אליהם. אחד מהם, מעט שמנמן, פנה אליהם ואמר בקול חביב אבל רשמי: "בבקשה להתרחק, אנחנו צריכים לבצע בדיקות". המשפחה החלקית והקטנה צייתה בהכנעה וצעדה כמה צעדים אחורה. הרופאים בדקו את מצב הנשימה, הדופק, תקינותם של הצינורות ואת התחבושות. משסיימו סימנו לאבא להתקרב, ואמרו לו משהו בפנים חמורות סבר. אבא הרצין והנהן, היה נראה שהוא שאל אותם שאלה וכשענו לו נחרצות, הנהן בהבנה ופנה לאשתו ובנו. "מצבו של יונתן לא משתפר והרופאים מודיעים שיונתן ייאלץ לעבור ניתוח קטן." הרופא השני הסכים, ואמר במבטא רוסי כבד: " אנחנו להכניס אותו אם אתם רוצים כבר בעוד חצי שעה". אמא שאלה כמה שאלות וכשהבינה שאין ברירה והניתוח הוא ללא סיכונים, השלימה עם המצב וענתה לרופא בחיוב. כשהרופאים החלו לסדר את המיטה לקראת הניתוח, חגי מצא ספר תהילים מונח בצד, הוא פתח בעמוד אקראי וקרא: "שיר מזמור לבני קורח: גדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלוהינו הר קדשו" הוא ניסה להתכוון לרפואת יונתן אך ללא הצלחה, מחשבותיו ועיניו נדדו לכיוון מיטת אחיו וכשהבין שהוא לא יועיל אם יעמוד ליד המיטה, המשיך: "יפֵה נוֹף, מְשׂוֹשׂ כָּל-הָאָרֶץ: הַר-צִיּוֹן, יַרְכְּתֵי צָפוֹן; קִרְיַת, מֶלֶךְ רָב… כְּשִׁמְךָ אֱלֹהִים- כֵּן תְּהִלָּתְךָ, עַל-קַצְוֵי-אֶרֶץ … יִשְׂמַח, הַר צִיּוֹן–תָּגֵלְנָה, בְּנוֹת יְהוּדָה: לְמַעַן, מִשְׁפָּטֶיךָ" ככל שקרא, חגי נכנס לזה יותר ויותר, "סבּוּ צִיּוֹן, וְהַקִּיפוּהָ; סִפְרוּ, מִגְדָּלֶיהָ." מדוע התנ"ך ראה צורך להגיד לנו להסתובב בירושלים? מה יש בירושלים שדוד, מלך ישראל, מצווה עלינו להקיפה? חגי הסתקרן, אך כשהסיר את מבטו מהספרון הקטן כדי לשאול את אביו, ראה אחיות דוחפות את המיטה של יונתן. הוא קם במהירות והתקרב כדי ללוות אותם לחדר הניתוח. כשהגיעו, ביקש מהאחיות לחכות קמעה, הם הסכימו וחגי התכופף ליונתן, נתן לו חיבוק אמיץ ולחש לו: "בהצלחה, גיבור", אחר הביט באחיות והודה להם. דקות ספורות לאחר מכן נסגרה הדלת וחגי נותר עם הוריו בחדר ההמתנה הקטן. תחושת חוסר האונים אפפה אותו שוב והוא חש צורך לצאת לאוויר הפתוח. הוא ביקש את רשות ההורים, ואחרי דיון קצר של-"הוא כבר בכיתה ט', הוא עצמאי" הסכימו, והוא צעד לכיוון היציאה.
הרוח הירושלמית הקרה הכתה בפניו בעוז וחגי הידק את הסוודר הדק סביב גופו. הוא נשם מלוא ראיותיו אוויר והחל לצעוד. רגליו הובילו אותו למבנה גדול שקידם את פניו עם שלט ססגוני: "בית הספר הממלכתי גבעולים- לומדים ונהנים!" חגי תמה לעצמו על השקט ששורר שם, וכאילו כתשובה לשאלתו פצחו הרמקולים בשיר: "מעל פסגת הר הצופים, אשתחווה לך אפיים. מעל פסגת הר הצופים, שלום לך ירושלים!…" והמוני ילדים פרצו מהכיתות בריצה ובצעקות לעבר מגרשי המשחק. חגי הביט בהם בחיוך דקות ספורות והמשיך בדרכו.
להקה גדולה של ציפורי דרור קיפצו על המדרכה לפניו והוא ניסה לעקוף אותם מהצד בזהירות, ללא הצלחה. הציפורים התעופפו בציוצים רמים לעץ הקרוב. פעם חלם להיות ציפור, לעוף, להרגיש את האוויר הפתוח ולראות את הכול ממעל. גם היכולת לנדוד ממקום למקום משכה אותו, 'אם לא נעים לי במקום אחד- נעוף למקום אחר, נוף אחר , מזג אוויר אחר' חשב, אבל היום חגי כבר הבין שלא תמיד ככה הם הדברים ותמיד טוב להישאר בסביבה מוכרת.
"שקשוקה חמה שקשוקה חמה, עשרה שקלים בלבד, רק היום, רק היום" בחור עם רסטות והרבה שרשראות מכר את מרכולתו לעוברים ושבים.
קבוצת חרדים עם חליפות ושטריימלים שיצאו מבית הכנסת הסמוך עברו ליד חגי, ובעודו מתרכז בהם, אדם לבוש שחורים כמעט נתקע בו עם עגלה מלאה במדפים גדושים במאפים. "סליחה" האיש פלט והמשיך במהירות בדרכו. נערה עם טוניקה קצרה מצדו האחר של הכביש הלכה עם אוזניות גדולות והזיזה את ראשה בקצב מצד לצד, בעוד ילד קטן נשרך מאחוריה באטיות, מחזיק בשולי שמלתה.
מרחוק שמע מנגינה יפה והוא החליט ללכת לכיוון המוזיקה. שני נערים חובשי כיפה ישבו על ספסל באמצע הרחוב וניגנו יחד, אחד בקלרינט והשני ניגן בגיטרה תוך כדי שירה. תיק הגיטרה היה פתוח ובפנים התנוצצו בשמש כמה עשרות מטבעות. בפתק שהיה מונח בפנים נאמר: "100% צדקה, עוזרים לֶחַוי הקטנה לנצח!" חגי נזכר במצב שלו והניח בפנים כמה מטבעות. לפני שהמשיך עצר כדי לשמוע את השיר. "אם בהר חצבת אבן להקים בנין חדש, לא לשווא אחי חצבת לבנין חדש, כי מן האבנים האלה יבנה מקדש. ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש…" 'שירו של אבא'- בנימין לנדאו, חגי חייך לעצמו כשזיהה, ונפרד מן הנערים בחיוך.
משב רוח חזק העיף פרחים רבים משקדייה שניצבה בצד המדרכה. הפרחים הלבנים הקטנים הסתלסלו באוויר שניות ספורות ונחו בעדינות על הרצפה, כמו פתיתי שלג.
חגי הביט בכל המראות הלא מוכרים בסקרנות רבה, ובעוד הוא מנסה לבחון אם לפרחי השקדייה יש ריח, צלצל הפלאפון בכיסו. אך רק שהגיע למסקנה שלָפרחים יש ריח מאוד עדין, ענה: "שלום". "חגי, איפה אתה?" שמע את קולה של אימו מצדו האחר של הקו, "אנחנו צריכים אותך כאן, תחזור במהירות. אתה שומע?" "כן כן, אני שומע ואני כבר חוזר." חגי ציית, מופתע לשמוע שוב את שרידי הבכי, בכי קצת שונה, בלי עצבות. "יופי, אבל מהר!" היא חזרה. חגי ניתק, בהה עוד קצת בבליל היפה של הריחות, המראות והקולות, והתחיל לחזור במהירות לכיוון ההפוך. הוא עבר את אותם המקומות אבל ראה דברים שונים לגמרי, לא פחות יפים ומעניינים מהפעם הראשונה שעבר כאן, שהייתה אך לפני זמן קצר.
ככל שהרבה ללכת כך גברה התרגשותו. יונתן כבר בטח יצא מהניתוח, ואם קולה של אמא נשמע ככה, כנראה שהוא עבר בהצלחה ויונתן מרגיש יותר טוב, חשב. תחושה חיובית זו נתנה לו פרץ של כוחות מחודשים והוא החל לרוץ את העלייה לבית החולים. מתנשף, אך מרוצה, הופיע חגי אצל האחות החביבה בפתח הבניין. "חגי?" שאלה, ומבלי לחכות לתשובה הודיעה: "מחכים לך", וסימנה בידה להיכנס. הוא המשיך בהליכה מהירה אל עבר הכיוון שזכר. מרחוק ראה התקהלות סביב מיטה 38, אחיות ורופאים עמדו שם ושוחחו בהתלהבות, "זה ממש נס רפואי" אמר אחד. "להתאושש כל כך מהר מניתוח כזה, זה יוצא דופן" אמרה אחרת, "ועוד להתחיל לדבּר…". מי מדבר? יונתן? חגי הגביר את קצב הליכתו ואת קצב מחשבותיו. אימו, שהסתובבה לאחור וזיהתה אותו יצאה מן ההתקהלות והלכה-רצה לעברו. "אתה לא תאמין חגי, אתה פשוט לא תאמין" היא דיברה במהירות ובהתרגשות רבה. "לפני כחצי שעה יונתן יצא מהניתוח שעבר בהצלחה. הרופאים החזירו אותו למחלקה ואמרו שבעזרת ה' הוא יתחיל להתאושש מהניתוח מחר, אבל להפתעת כל הרופאים, יונתן התחיל להזיז את הראש כבר כשהגענו לכאן בחזרה וכשהרופא הביט מקרוב הוא שמע אותו ממלמל: 'חגי, חגי, גם אני אוהב אותך' " סיימה אמא את ההסבר בדמעות. כשמוחו עיכל את הדברים שנאמרו, חגי רץ למיטה, פילס לעצמו דרך בין כל החלוקים הלבנים ונעמד דום. יונתן שכב שם עם עיניים פקוחות ממלמל שוב: "חגי, אח שלי, חגי" יונתן זז מעט הצידה כדי שיונתן יראה אותו ולחש: "יונתן, אח שלי, יונתן".
————————
מאוחר יותר כשהמשפחה הקטנה חזרה הביתה, חגי ישב על הספה והתבונן שוב בספר התהילים, מחפש תשובה לשאלה שעוד לא קיבל עליה תשובה. "סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ. שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל-מוּת". תשובתו של דוד המלך היא שצריך להסתובב בירושלים כדי לספר לדורות הבאים את גדולתו של הקב"ה. חגי מצא גם תשובה אחרת, להסתובב בירושלים בשבילו זה להרגיע סערות, להתפעל מיופי הבריאה, ולהרגיש שעם ישראל חי.