אליעד הוא נער בן שתיים עשרה.
הוא סה"כ חי חיים רגילים חוץ מדבר אחד, אחותו שלי היא כבדת שמיעה. זאת אומר שהיא לא שומעת טוב.
מאז שגילו לשלי את בעיית השמיעה שלה היא מקבלת יותר צומי ממנו.
הוא רוב הזמן מקנא בה. אפילו שיש לה את הבעיה הוא חושב שזה לא הוגן.
אליעד נכנס לביתו וסוף סוף חזר מיום לימודים ארוך. "אליעד חזרת" אמא קראה מהמטבח תוך כדי שערבבה מרק. אליעד פרע את שערו השחור שהיה מבולגן גם ככה.
"היי אמא, מה יש לאכול?"
"אתה כל כך רעב? טוב אני לא יכולה להתווכח עם זה. למדת היום עד מאוחר"
אימו מזגה מרק אל תוך קערת חרס לבנה.
היא הגישה לו מרק בטטה חם ומיץ תפוזים. שילוב דיי מוזר, אבל ככה הוא אהב את זה.
היא התיישבה על יד השולחן ולגמה מן המרק.
"נו.. היה לך משהו מעניין היום?"
אליעד לא הגיב הוא רק התהפנט לטלפון שלו,
אליעד היה באמצע שיחת ואווטצפ עם חבר.
"אליעד!" הוא הרים את מבטו במהירות "מה?"
"שאלתי אם היה לך משהו מיוחד בבית הספר?"
"אה לא. יום לימודים רגיל" הוא חזר בחזרה למסך. אימו נאנחה ומלמלה לעצמה.
"אליעד אני צריכה שתחזיר את אחותך מהגן"
"מה? למה אני?!" אליעד סוף סוף התנתק מהטלפון ושאל בעצבנות.
"אתה יודע שעכשיו חורף. השקיעות מקדימות, אז אבא שלך צריך ללכת לתפילה. ואני עייפה חזרתי לפני שעה ועדיין לא נחתי"
"אבל גם אני עסוק! יש לי שיעורים ו.. ללמוד למבחן במתמטיקה!"
"המבחן במתמטיקה לא היה כבר אתמול?"
"אה.." אליעד לא הצליח להתחמק.
"בסדר" הוא היה קצת מעוצבן. כשסיים את המרק הוא קם ממקומו ולקח את הקערה לכיור.
הוא הביט בשעון ידו '16:36' יש לו עוד יותר מעשרים דקות עד שהגן של אחותו מסתיים.
הוא נעל את נעליו ויצא מביתו.
כמו תמיד הוא שם את ידיו בכיסי הקפוצ'ון שלו והקשיב למוזיקה רגוע.
והנה המחשבות מתחילות לעלות.
'למה ההורים שלי תמיד עסוקים?
הם רוצים שאקח את אחותי מהגן? היא כבר בת שש! אני בטוח שהיא יכולה לעשות את זה בעצמה. אולי קצת הגזמתי.. אה וכן זה בטח גם בגלל השמיעה שלה…'
מחשבות המשיכו להציף את ראשו. הוא בקושי שם לב לזמן שחלף, אבל אז הוא קלט שהוא כבר הגיע למקום.
הוא הביט פעם נוספת בשעונו '16:59' הוא היתפלא מהדיוק שלו.
הוא חיכה בשער הגן עם עוד כמה הורים עייפים, עד שסוף סוף הגננת יצאה ופתחה את השערים.
"הו אתה בטח אח של שלי, אתם מאוד דומים!"
הגננת החמיאה לו, הוא לא כל כך קיבל את זה כמחמאה אבל בכל זאת חייך חיוך מאולץ.
"שלי בואי!" הגננת קרא לה ילדה, קטנה בעלת שיער כהה ועיניים ירוקות הופיע.
בהתחלה היא חייכה והייתה נלהבת אבל כשראתה את אליעד נרתעה. הגננת הלבישה אותה בג'קט עבה וכובע לבן כשלג.
"להתראות שלי!" הגננת הניפה את ידה לשלום ושלי חייכה אליה בחזרה.
כשהם יצאו מהגן אל הרחוב הרועש היא הלכה צעד לאחור בבהלה.
"מה?" אליעד שאל בחוסר רצון.
"הרבה.. רעש" שלי דיברה בצורה לא כל כך ברורה. "ומה את רוצה שאני אעשה?"
"יד" היא אמרה והושיטה בהיסוס את ידה אל אביעד, הוא נאנח וגלגל את עיניו.
הוא אחז בידה והלך לאט יותר.
"בבית יש לי הפתעה"
"טוב" הוא התעלם מדבריה והמשיך ללכת.
הוא ביד אחת אחז באחותו, וידו השניה הייתה בכיס. הוא המשיך לשמוע מוזיקה, מבלי לשאול מה שלום אחותו או להתעניין בה מעט.
הוא הלך ברחוב והביט באנשים.
הייתה אמא אחת שכעסה על הבן שלה שנראה שהוא צועק,
חבורה של ילדים שמחים טיילו ברחובות ודיברו.
בעל חנות הירקות צעק משהו, הוא בטח ניסה לקנות לקוחות במחיריו הזולים.
היה כל כך המון רעש ואנשים ברחוב.
אליעד שמח שהיה לו דרך להשתיק אותם, אבל הוא יכל לראות את אחותו המבוהלת שכנראה התרגלה לשקט הנעים. המכשירים שלה הם היחידים שעוזרים לה לשמוע, הם כמו רמקול קטן שנמצא באזניה.
"אמא!" שלי קראה כאשר נכנסה לבית.
וחיבקה את אמא חזק. "התגעגעתי מאוד"
אמא חיבקה אותה בחזרה "תראי מה ציירתי!"
שלי הקטנה שלפה מכיס המעיל העבה שלה דף.
היא פתחה אותו והראתה לה.
אליעד התעניין והביט בציור, היה מצויר שם את אמא ,אבא, שלי ואת אליעד. הם היו מאושרים כל כך בציור, היה שם אפילו חתול מחייך.
"זה מקסים כל כך! נכון אליעד?"
"כן" הוא אמר בלי שום עניין והתחיל ללכת משם,
"קיוויתי שתשמח" שלי הייתה עצובה.
אליעד נעצר אך לא הפנה את מבטו בחזרה אליהן.
הן חיכו שהוא ידבר אבל הוא שתק.
"אני בטוחה שבפנים הוא חושב שזה יפה"
אימו אמרה ונעצה בו מבט נוקב.
הוא לא ענה הוא פשוט המשיך ללכת.
כשהוא נכנס לחדרו הוא התנפל על מיטתו והפעיל את המוזיקה.
הוא הביט בטלפון שלו, בלי לעשות כלום בזמן שהמצפון משגע אותו שהוא התנהג נורא.
הוא גירש את המחשבות הללו והרכין את ראשו אל תוך הכרית הרכה.
"אמא למה אליעד שונא אותי?" שלי שאלה בעצבות.
"שלי! הוא לא שונא אותך!"
"אז.. למה הוא לא ענה" אמה היססה לרגע "זה.. פשוט שהוא… טיפה קשה לו…אולי אם תנסי לחייך אליו יותר"
"לחייך" שלי חזרה על המילה בעדינות.
אליעד התעורר בבוקר הוא היתארגן והלך אל המטבח כדי לאכל את ארוחת הבוקר.
"בוקר טוב!" שלי הבהילה את אליעד שקפץ ממקומו, אצבע אחת משתי ידיה החזיקה את קצה פיה, 'זה אמור להיות חיוך?' אליעד שאל את עצמו. "נו.. אתה שמח?" היא התלהבה.
"כן" הוא אמר בזלזול והלך משם הוא היה יותר מוטרד מאשר שמח מה שלי ניסתה לעשות?
"בוקר טוב אליעד. נו קבלת חיוך משלי?"
"אה כן, בדיוק באתי לשאול אותך מה עובר עליה" "אליעד! אתה יודע שהיא מאוד משתדלת בשבילך" הוא היתעלם לקח את הכריך ויצא מביתו מהר.
"מה קורה אחי?" יונתן שאל אותו. יונתן הוא החבר הטוב ביותר של אליעד.
"בסדר" יונתן חייך באדישות "בסדר? זה מה שאתה אומר?" "מה אני כבר יכול להגיד?" אליעד שאל בעצבנות.
"בסדר, בסדר אני אפסיק לעצבן אותך, מה קרה שוב אחותך?"
"לא, זה כלום" יונתן לא הספיק להגיב והמורה למדעים נכנס.
אליעד נכנס בעצבנות לביתו "מה קרה?" אימו שאלה אותו תוך כדי שהיא חתכה ירקות.
"כלום סתם המון שיעורים" הוא אמר שלף את ספר מדעים והקלמר מהתיק שלו והחל לדפדף בספר. "אני יכולה לעזור!" שלי הופיע וחייכה את החיוך המוזר שלה "שלי לא אמורה להיות בגן?"
הוא שאל ושלי התקרבה אליו, "אני לקחתי את שלי לבדיקת שמיעה, כבר שכחת?"
הוא הזיז את הספר כששלי הציצה בו "אה"
"אתה לא רוצה עזרה?" שלי שאלה אותו
"מה כבר ילדה בת שש יודעת על חלקיקים ועוד שיש לה בעיות שמיעה" שלי נרתעה בבהלה
"אליעד!" "טוב נמאס לי אין שקט אני הולך לחדר"
הוא לקח את הקלמר ואת הספר שלו והלך משם
תוך כדי נפל לו טוש מהקלמר, שלי רצה והחזירה את הטוש האבוד בהיסוס אל אליעד, הוא לקח אותו והמשיך ללכת.
'נמאס לי שתמיד זה קורה!'
אליעד חשב לעצמו, 'אני חוזר הביתה עייף מהלימודים, אין לי כוח לאף אחד, אני חייב לעשות שיעורים למחר, בסדר אולי קצת הגזמתי ולא הייתי צריך לדבר על השמיעה שלה.. אבל זה עדיין לא הוגן שבסוף אני האשם!'.
"אליעד" שלי נכנסה לחדרו כשהיה באמצע שיעורי הבית. "מה עכשיו?" הוא ענה בחוסר חשק ובהה במחברת.
"אני יודעת שאתה לא ממש אוהב אותי" היא אמרה במאמץ רב לדבר ברור.
"אבל אני אגרום לך להתייחס אלי" במלים הללו שרר ביטחון רב. אליעד היסתובב עם כיסאו "מה.." הוא בקושי הספיק לדבר והיא דחפה לו דף מקופל לידיים.
הוא הביט בה בפליאה אבל היא מייד הסתובבה לעבר הדלת והביטה בו מבט חטוף.
הוא אחז בדף בחוזקה וקימט מעט את הדף, הוא תהה אולי עדיף לזרוק את זה או כל דבר רק לא לקרוא את זה, אבל קול בתוכו היתעניין ודרש ממנו לקרוא.
הוא פתח בזעירות את הדף והחל לקרוא בלב.
'לאליעד
אני רוצה להגיד לך שאתה אח מדהים!
אם רק הייתי כמוך..
אני רוצה להיות ילדה רגילה בלי שום בעיית שמיעה, מושלמת כמוך.
להיות מלאת ביטחון עם הרבה חברים כמוך!
אני מצטערת שאני לא מספיק אחות טובה
אבל אני מבטיחה לנסות להיות טובה יותר.
ממני שלי'
אליעד הוריד את הדף בעצבות,
אולי היה שם לא מעט שגיאות כתיב אבל הוא הבין כל מילה בדיוק כמו שכל מילה כאבה לו,
הוא לא היתכוון לגרום לה להרגיש לא שייכת.
לא! הוא עצר את עצמו לא לתת לזה להשפיע עלי.
כשהוא פתח את הטלפון הוא ראה הודעה.
הודעה מאת יונתן, יונתן כתב לו שהוא מחכה למטה, כבר מלפני חמש דקות!
הוא שכח לגמרי שיונתן הזמין אותו ללכת לביתו.
אליעד נעל מהר את הנעליים, לבש מהר את הג'קט ודחס לתוכו את המכתב תוך כדי שהוא גם פתח את דלת חדרו.
"אליעד כבר קראת את המכתב?" שלי עמדה מולו במבט מהסס.
"כן! לא כלומר.." הוא פתח את הדלת "אני חייב לרוץ שלי" הוא אמר והלך הוא בקושי שם לב אם הוא סגר את הדלת, ויכל לשמוע את שלי מבקשת שיחכה אבל לא היה לו זמן.
הוא ירד במדרגות מהר וכמעט החליק.
"הו חשבתי שכבר לא תגיע, עברו עשר דקות!"
יונתן אמר ונאנח כשאליעד הופיע.
"כן אני מצטער היה משהו חשוב"
יונתן הביט בו כנראה שאליעד לא הצליח להסתיר את רגשותיו.
"מה קרה הפעם?"
"כלום, סתם משהו שאחותי כתבה" אליעד מהר להגיב.
"תראה לי" "מה? לא זה סתם שטויות" אליעד נבהל, הוא הרגיש אשם והיה בטוח שיונתן יגיד לו שהוא הגזים.
"נו אני החבר הכי טוב שלך!" היה מבט כועס בעיניו של יונתן שהדחיק באליעד להראות לו,
ואכן אליעד הוציא בבושה את המכתב מכיסו ויונתן החל לקרוא מהר. כשסיים הוא הביט באליעד. הוא לא היה בטוח מה המבט ניסה להגיד לו, הוא חטף את הדף מידיו של חברו וקימט אותו בידיו
"זה סתם שטויות שאחותי המוזרה כתבה נו אתה מכיר אותה היא תמיד תהיה מעצבנת ותדרוש צומי היא סתם ילדה עם בעיות"
"אני מה?" אליעד נבהל, הוא סובב את ראשו באיטיות וקיווה שזאת לא מי שחושב שזאת
"אתה.. חושב שאני מוזרה?"
היא שאלה ועיניה הביעו עצבות.
"שלי אני…"
"כל מה שאני מנסה לעשות בשביל שתאהב אותי כמו כל אח אחר!" שלי התאמצה כל כך לדבר רגיל, והתמימות נעלמה מהעיניים שלה. "ניסיתי לצייר לך ציור, ניסיתי לחייך אליך, ניסיתי לעזור לך בשיעורי הבית ו..
לכתוב לך את המכתב בשעת כתיבה שלי!
אני רציתי להיות כמוך! רגילה, אבל אתה באמת שונא אותי. אתה אח רע!"
שלי החלה לרוץ, היא העדיפה לברוח. אליעד הצטער על כך שלא היה אחראי ושכח לסגור את דלת ביתו.
אך לא היה לו זמן להמשיך להצטער, הוא רץ אל עבר אחותו הקטנה והופתע לגלות שהיא מהירה מאוד.
"שלי!" הוא קראה לעברה אבל היא הוציאה את מכשירי השמיעה שלה וזרקה אותם אל האדמה.
אליעד עצר והתכופף הוא היה חייב למצוא את המכשירים, מכיוון שהם אינם זולים.
אבל פתאום הוא שם לב ששלי רצה אל עבר הכביש הסוער ומשאית מתקרבת לעברה
"שלי עצרי!" הוא צעק אבל אז הבין שאין בכך תועלת היא לא שומעת אותו, הוא רץ, רץ עם כל כוחו. המשאית היתה כבר במרחק פחות משניה מלעבור, אבל הוא הספיק, הוא דחף את שלי חזק ויכל לראות את מבטה המופתע הוא הרגיש שמשהו חובט בראשו אל האדמה ופוגע ביד שבה דחף את שלי. הוא רצה לצרוח לה שלא תראה את זה אבל היא לא יכלה לשמוע אותו ולא היה בו אף טיפת כוח לצעוק, הוא חש שהוא מאבד את הכרתו.
אליעד פתח את עיניו. הוא ראה מטושטש וראשו כאב מאוד. הוא יכל לשמוע קול בכי של ילדה ועוד קול מוכר. לאט לאט הוא יכל לראות רגיל, הוא ראה את שלי הקטנה בוכה, אמא ואבא מופתעים ומתרגשים "הוא התעורר!" אימו חיבקה אותו בהתרגשות "אמא, אבא, שלי?, איפה אני?"
"אתה בבית חולים אליעד"
"מה?! מה קרה?" "אתה הצלת את שלי מלהידרס ובסוף נדרסת בעצמך" אימו אמרה לו בדאגה
"ברוך ה' שיש לך רק שבר ביד ורק עוד כמה חתכים קטנים" לפתע הזיכרון חזר לראשו והוא הצטער על כך. הוא הביט בשלי דמעות היו בעיניה
והיא נראתה כאילו לא ישנה שנה שלמה.
"אני כל כך מצטערת. הכל באשמתי! בגללי היית יכול למות" היא אחזה בשמיכתו. "אני טעיתי אתה לא אח רע אתה אח טוב! אני אחות רעה אני מצטערת" היא החניקה את קולה בשמיכה "שלי את לא אשמה זה אני שהתנהגתי אלייך רע. למרות כל המאמצים שלך התעלמתי ממך, אני מצטער" "אני מצטערת" היא המשיכה כך עוד כמה פעמים עד שקולה נעלם והיא נרדמה.
"שלי לא ישנה כל הלילה היא רצתה לראות אותך ופחדה שזה באשמתה"
הוא ליטף את שערה בעדינות עם ידו השנייה והצטער על הכל באמת, הוא היה האח שהתנהג לא בסדר.
"אני מבטיח בלי נדר להיות אח טוב יותר"
הוא לחש בעדינות.
וכך באמת כשהשתחרר מבית החולים הוא חייך אל אחותו וחיבק אותה. היא כתבה לו מכתב והפעם הוא לא התעלם.
ויונתן הצטער על זה שהוא נדחף לו לפרטים האישיים.
פתאום כשהוא גירש את הקינאה, הוא הבין כמה הוא הפסיד עד היום, וכמה באמת אחותו חשובה לו.
