כשהיה קטן, הבן שלי, עומאר, תמיד שיחק עם הילדים היהודים. מובן שההורים פחות אהבו את זה, אבל הילדים היהודים והבן שלי נהנו יחד והיו חברים טובים מאוד.
היהודים תמיד התנהגו אלינו יפה בשכונת אבו תור, למרות היותנו מוסלמים.
ברבות הימים, בזכות אחד היהודים שהיכרתי, החלטתי לחרוג ממנהגַי המוסלמיים. ומעשה שהיה כך היה:
בוקר אחד התעוררתי, כשמספר לא מוכר נראה על מסך הטלפון.
"עומאר, הבן שלך עבר תאונת דרכים, אנא בוא במהירות לבית חולים "הדסה עין כרם". נמלאתי חרדה כששמעתי מה הבחורה מצידו השני של הקו אומרת לי.
התלבשתי במהירות ויצאתי ברכבי לבית החולים הדסה.
כשהגעתי לבית החולים, נתתי במהירות את תעודת הזהות שלי, והכניסו אותי לחדר פרטי.
ראיתי את עיני בני נעצמות אט אט. הבנתי שכך יישארו לנצח.
אחד הדברים שמיד חשבתי עליהם, חוץ מהאבל והדמעות, הוא לתרום את איבריו של בני, אבל לא רק לתרום, אלא דווקא ליהודי.
נזכרתי שלפני כמה חודשים הלכתי לצימר בגליל ובחור יהודי אחד סיפר לי שלבנו יש בעיות בלב, והוא ומשפחתו מנסים הכול כדי שישרוד עוד קצת.
רציתי לנסוע לגליל, אבל לפני כן רציתי לדבר עם המוסלמים המובילים שלי*.
"בשום פנים ואופן אסור לך לתרום את האיברים של בנך", כך הם אמרו לי.
אבל הרצונות שלי הלכו בזרם הפוך לגמרי, ונהגתי נגד מה שהם אמרו לי ומה שהמוסלמים נוהגים.
נסעתי לגליל ודיברתי עם אותו בחור יהודי מלפני כמה חודשים, סיפרתי לו על רצונותיי.
הוא, ואני, היינו עם דמעות בעיניים.
וכך החלטתי שאני תורם את לב בני.
כעבור כמה חודשים אותו בחור יהודי התקשר אלי והודיע לי שבנו חי ונושם, הוא נחשב כנכה, אבל הוא חי.
הרגשתי כל כך טוב למרות שחרגתי ממנהגֵי המוסלמים, למרות שבני נהרג ותרמתי את ליבו, ועוד ליהודי!
הרגשתי טוב, הרגשתי גיבור.
