אני יושבת ליד השולחן היומן מונח מולי החוסר הבנה ממשיך להכות ברקע מתנגנים שירים רגועים שלא מפסיקים את הדמעות שממשיכות לזלוג .
איך בכלל הגעתי למצב הזה?
הטלפון צלצל אמא שלי ענתה, עם דמעות בעיניים העבירה לי את הטלפון ואמרה לי שילת רוצה לדבר איתך, לקחתי את הטלפון מנסה להבין למה אמא שלי בוכה ואחרי ששמעתי את שילת בוכה בצד השני של הטלפון הבנתי שמשהו נורא קרה.
"שילת מה קרה?" שאלתי בקול חנוק מדמעות.
"נעמי כבר לא איתנו, היא נרצחה היום בבוקר." ענתה שילת בבכי.
לא הסכמתי להאמין איך יכול להיות שלקחו לי את נעמי. הכרתי את נעמי במחלקה בבית חולים תמיד תמכנו אחת בשנייה ועכשיו היא כבר לא פה, הרגשתי כאילו כרתו חלק ממני ובחיים לא אוכל להשתקם.
והנה אני עכשיו אחרי שחזרתי מהלוויה מנסה לחשוב מה נעמי הייתה רוצה שאני אעשה עכשיו, היא הייתה רוצה שאפרוק את מה שיושב לי על הלב אז כתבתי:
"איך מתחילים לכתוב את מה שמרגישים?
איך ממשיכים לחיות?
איך שומעים על כל זה?
בלתי אפשר. אני נמצאת בחיים או במוות?
לא מצליחה להבין המסר שאבא מנסה ללמד אותי.
לא הכרתי את מי שנהרג, אבל פתאום אני מרגישה כאילו הכרתי את כולם.
פתאום כל פעם שאני שומעת על עוד אחד שנהרג אני בוכה.
פעם ראשונה שאני מבינה על מה כל האנשים הקדושים האלה מתו.
הם יצאו לקרב בידיעה שאולי לא יחזרו השאירו מאחוריהם הכל והלכו להילחם בשביל שאוכל להמשיך לחיות.
ואיך אפשר להמשיך לחויות ככה שאני יודעת שמישהו מקריב את חייו כדי שאני אוכל לצעוד ברחוב ולהרגיש בטוחה.
כולם אומרים תמשיכו בראש מורם לאורם.
מנסה להבין איך אמורים לצמוח מכל הכאב הזה.
חושבת על המשפחות של ההרוגים ומתפללת שיצליחו להקים את עצמם מחדש.
מנסה להמשיך ולא ליפול לתהום.
מרימה את הראש וממשיכה לחיות.
ממשיכה לחיות למען כל אלו שהקריבו את חייהם למעני.
ממשיכה לחיות למען המדינה שלי.
