זוכרת אותי? נעלמתי לך קצת…
אולי כבר שכחת, אבל היו לנו זמנים יפים ביחד.
אני זוכרת שהיינו מפליגות בדמיונות במשך שעות, מעבירות את הזמן על המיטה וצוחקות.
אהבת אז מאוד לצייר.
בזינוק על גבי וצעקת התלהבות, היית ממהרת למגירה שלך ומוציאה ממנה כל חומר יצירה שנכלא לידך.
אלה היו רגעים שקטים שלי ושלך, בהם הקו הארוך הפך פתאום לענף, והעיגול העקום התיימר להיות פרח שנפתח.
קצת גוון מהטוש המתייבש ועוד צבע פנדה מתפורר, והנה זה מוכן לתלייה על המקרר.
והמשחקי קופסא בשבת, זוכרת אותם?
זה היה מתחיל מחימום קצר עם קלפי "מלחמה", ועובר לקרב ממושך על רחוב דיזנגוף בתל אביב. בכל כמה תורות דאגת להגניב לי כסף מהבנק, והזכרת לי שלעולם לא תשאירי אותי לבד.
וכמובן שאחרי שלוש שעות של משחק צריך לקנח בקצת שירי שבת.
אני מניחה שאת עדיין זיפנית לא קטנה, אבל מקווה שאת עושה זאת בביטחון כמו בעבר.
את זוכרת עדיין את כל זה נכון?
אני יודעת שחזרתי בהפתעה, ואחרי ההעלמות שלי את כבר לא מאמינה, אבל אולי בכל זאת תקבלי אותי בחזרה?
הכל התחיל מקולות רקע שאמרו שזה "לא מתאים", שגדלת והגיע הזמן שתתבגרי.
הביקורת החריפה על התנהגותך היתה צורמת לי ומכאיבה, אבל את היית נשארת רגועה.
לפעמים צחקת ואמרת שזה "בקטנה", זרמת עם זה כאילו מדובר בבדיחה. אפילו היו פעמים בהם נראה שהתעלמת וחשבתי שאולי נעשת אדישה. טעיתי.
הסתרת את הכאב טוב, החבאת אותו מאחורי חיוך גדול.
החלטתי לעזוב אותך.
חשבתי שאם אלך תוכלי להתבגר, וככה לא תצטרכי לשמוע עוד על כמה שאת אדם "מפגר".
הילדה המוזרה- ככה קראו לך.
רציתי שהמצב ישתנה, שתהיה לך הזדמנות להראות לכולם שאת משהו אחר.
אז שחררתי.
אילצתי אותך לגדול בעולם הזה לבד. לצערי זה גרם לך לאבד יותר מאשר קיבלת בחזרה.
בכל לילה שמעתי מחדש את התחנונים שלך שזה יגמר, שהכאב יפסק ושהתקופה הזאת תסתיים.
קראת בבכי מר לעזרה, ניסית בכל כוחך למצוא זכר לעבר.
לעבר שאני גזלתי ממך.
אולי לא תקבלי אותי בחזרה, אולי לא תסכימי לקבל את הסליחה, ובכל זאת חשוב לי שתדעי- את עדיין ילדה.
אם את מסוגלת לקבל אותי בחזרה אני מוכנה שוב לשבת איתך ולהחזיר קצת צבע לדף שלך. למלא לך את העולם שוב בכל הגוונים שחשבת שנכחדו.
תפריט
