לחזור לעוף

לחזור לעוף \ אפרת חיה ווז'ניצה

אמא תמיד שנאה את פרפרי הלילה. היא אמרה שהם מזיקים, מכוערים וחסרי תועלת. הם תמיד היו נכנסים דרך החלונות והדלתות ומחוררים את הווילונות המעוצבים שאמא הקפידה לתלות בכל רחבי הבית. אמא מעולם לא שנאה מישהו או משהו כפי ששנאה אותם, ומעולם לא הבנתי למה.

וכמו ששנאה את פרפרי הלילה, כך אהבה את פרפרי היום. היא תמיד אמרה שהם יפיפיים ועדינים כל-כך, שהם הופכים את העולם למקום יפה יותר. היא כמו רחשה עבורם כבוד, אהבה לא מוסברת.

יום אחד נסענו יחד באוטו, ונחיל של פרפרים התעופף לצד הכביש. היו בו עשרות פרפרים כתומים יפיפיים, עם כתמים שחורים קטנים, וכולם רפרפו בתיאום בכנפיהם הקטנות. בלי להסס עצרה אמא את המכונית בשולי הדרך, ישבה בדממה והביטה במחזה. וכמו אמא, כך גם אני ישבתי בשקט וצפיתי. הם היה כמו מלכותיים, עוצרי נשימה, והרגישו כמעט קסומים. הרגע הזה ננצר בליבי, ואזכור אותו לנצח, למרות שאז הייתי רק בת 5.

פרפרים היוו חלק גדול מחיי, למרות שלא פגשתי בהם הרבה. הם היו חשובים לאמא, ואמא הייתה חשובה לי. גם אני הייתי חשובה לאמא, שדאגה להזכיר לי כל יום בדרכינו חזרה מבית הספר שהיא אוהבת אותי.

עוד יום בכיתה א עבר, ואמא כרגיל הגיעה לבית-הספר ללכת איתי הביתה. כשעמדנו במעבר החציה הגועש מכוניות פרפר קטן החל לחצות את הכביש ברפרופים קטנים, ואני בת השש הצבעתי עליו ואמרתי: "אמא, אמא, פרפר!". היא הסתכלה עליי באהבה ואמרה: "נכון, זה…" אך לפני שהספיקה לסיים את המשפט, קפצתי לכביש והתחלתי לרדוף אחריו, ואמא רצה מיד אחרי. כל מה שאני זוכרת לאחר מכן מאוד מטושטש. כתם אדום וגדול התנגש בנו, ואני עפתי באוויר, ונחתתי באיברים פרושים על הכביש הלוהט. כל גופי דאב, וצרחתי בכאב. דמעות חמות ורטובות זלגו במורד עיניי, ובמעט הכוח שנשאר לי צעקתי "אמא!". שוב ושוב צעקתי לאמי, אך אף אחד לא ענה. באותו הזמן כבר הבנתי, אמא לא תחזור.

בפעם הבאה שפקחתי את עיניי הייתי בחדר מלבני וקטן שקירותיו צבועים בלבן, ומכונות שונות עמדו במקומות שונים בחדר. הייתי על מיטה עם מזרון קשיח ולא נח, וניסיתי להרים מעט את ראשי, לראות איך אני נראית.

שתי רגליי היו מכוסות בגבס, ותלויות בתחבושות מהתקרה, כמו גם ידי הימנית. מחט ארוכה ודקה בצבצה מידי השמאלית, שהייתה עטופה תחבושות. הרגשתי תחבושת עבה לוחצת על מצחי, ומכונת הנשמה הייתה מחוברת לפי. מסך שעמד ליד המיטה צפצף והראה קווים בצבעים שונים, שזזו בתנודות שונות.

הדלת הייתה פתוחה, ודרכה יכולתי להביט אל המסדרון, שם אחיות ורופאים התרוצצו עם ניירות ומכשירים בידיהם. מעל לשולחן הקבלה, היה חלון קטן ורבוע, שהיה פתוח לרווחה. לפתע פרפר קטן התגנב דרך החלון ונכנס לחדרי. הבטתי בו בפליאה, לא יודעת מה לחשוב לאחר מה שקרה. לבסוף החלטתי שהפרפר הקטן לא אשם בנעשה, ואת הנעשה גם ככה אין להשיב, והנחתי לנושא. אך הפרפר נשאר שם. הוא נשאר שם כשהאחות גילתה שהתעוררתי, ושאלה לשלומי. הוא נשאר גם כשהגיע הרופא לספר לי שאמא לא תחזור. הוא נשאר גם כשמגש ארוחת הערב הובא למיטתי. הוא נשאר גם כשנרדמתי, כשהתעוררתי, כשבכיתי, הוא תמיד נשאר. לאחר זמן מה החלו לנתק אותי מן המכשירים, ולימדו אותי איך להסתדר עם קביים עד שאחלים. לבסוף כששחררו אותי מבית החולים, העבירו אותי לבית יתומים, והפרפר עקב אחריי גם לשם. האוכל היה דל, והבגדים דקים, אך כל בוקר כשהתעוררתי, הבטתי אל החלון, שם ישב הפרפר וחיכה. ובכל פעם הייתי פותחת את החלון ומניחה לו להיכנס, עד הלילה, אז שוב יצא לבחוץ. כך השנים עברו, עד שהגעתי לגיל 18, נחשבתי לבוגרת, ויצאתי אל העולם.

המקום הראשון שביקרתי בו היה הקבר של אמי. מרוב הדמעות לא שמתי לב שהפרפר עקב אחריי גם לשם, עד שהוא רפרף בכנפיו הקטנות אל מול פניי, ונחת בעדינות על האבן הקשה. הוא כמו נשכב על האבן, ולא חזר לעוף. אז הבנתי, שאמא מעולם לא עזבה. היא תמיד הייתה שם, לצדי.