מלאכים בין העשבים
שוכני בחגווי סלע.
הנני מוכן ומזומן לצאת
לשוח בשדה שריחו כגן ה'.
הניצנים נראו בארץ, הכל נשטף ירוק
אצא בעקבי צאן, על משכנות הרועים.
בין גבעות עולם וקצבי הרים
ארד לאפיקי נחל, תערוג נפשי ל – ה'.
אך הגשם לא חלף לו
הנה ענן מגיח, מאיים
רץ בפחד לתפוס מחסה
מתוך האופל, חשכת עבי שחקים.
אבל חשרת מים – מביאה הברכה
והארץ נפקדת, מולידה ומצמיחה
רביבים עלי עשב, תלמיה רווה
ורגבי חיים מרננים ושרים.
כי דווקא הענן יפיץ אורו,
ומנוגה המטר – בא דשא מארץ.
אור עולם בפלג א-לוקים
ובאורות מאופל נעטפים העמקים.
ישמחו עצי ה', ובחצרותיו יפריחו
כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים.
כך דודי יורד אל גני ערוגות מור,
ואת צאן מרעיתו רועה בשושנים.
