לאסוף את השברים / רות עוזיאל

 

הכל התחיל בסיום ההפסקה, כאשר נכנסתי לכיתה וראיתי התגודדות ליד השולחן שלי, התקרבתי, ושמעתי לחישות בהולות: "רוני באה!", "תסתירו את זה", "וואי מה יקרה?!", "טוב מישהי צריכה לספר לה את האמת.."

נדחקתי בין הבנות עד שהגעתי לשולחני ובהתחלה לא ראיתי כלום, ואז כשראיתי שכל הבנות מסתכלות על הריצפה ליד הכיסא שלי הסתכלתי.. וחשכו עיני, ממש ליד הכיסא שלי ישב לו שם הטלפון שלי- שבור וברור בלי שום עירורין שהוא לא יתעורר..

"מישהי יודעת מי עשתה את זה?" שאלתי בקול רועד, "מי שעשתה את זה שתגיד עכשיו, זה..זה לא מצחיק! אני..הטלפון שלי..סבתא.." המילים שניסיתי לומר התערבלו בתוך פי ויצאו לא ברורות ובלתי מובנות, העולם התחיל להיראות מבעד לטיפות שקופות ופשוט הסתכלתי על הטלפון, לקחתי אותו בשתי ידיים רועדות, ורצתי לשירותים.

רגע לפני שהגעתי לשירותים גאיה- החברה הטובה שלי- עצרה אותי, "תקשיבי רוני, רציתי לומר לך משהו.."

הסתכלתי עליה, למרות שכבר די הייתה לי תיאוריה בראש מי עשתה את זה.. "מה?!" שאלתי בעצבנות ובכעס, שנועד להסתיר יאוש.

"טוב, חשבתי ש..שנכון נעמי, היא עשתה את זה," היא אמרה כשהיא מישירה אלי מבט ואז הסיטה את מבטה.

לקח לי רגע לעכל את מה שהיא אמרה, ואז, שהבנתי הסתכלתי עליה ולא ידעתי למה להאמין…

***

הכל התחיל לפני כחודשיים, בהפסקת אוכל, כולן כרגיל אכלו, פיטפטו וצחקו. הסתכלתי על נעמי וכרגיל היא לא אכלה.. כבר הרבה זמן שמתי לב שנעמי לא אוכלת- ולא הבנתי, כבר כמה פעמים ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם היא שכחה את האוכל, כי תמיד יש לי שקית בייגלה למקרה שאשכח אוכל או שפתאום אהיה ממש רעבה, ונעמי תמיד אומרת בסגנון כזה או אחר: "לא תודה, אל תתערבי באוכל שלא שלך, ולי, יש אוכל." ומראה לי את השקית עם הסנדוויץ שלה.

אבל הפעם החלטתי להיות קצת יותר..חטטנית.. הסתכלתי עליה והיא לא ניראתה לי כל כך טוב: היא הייתה חיוורת, והיו לה עיגולים שחורים מתחת לעיניים, הציפורניים שלה היו כסוסות, וכשהסתכלתי עליה יותר טוב ראיתי שהיא גם רזתה- והרושם שלה לא היה נראה כל כך טוב.

"את מרגישה טוב?" שאלתי אותה "את לא נראת כל כך טוב.."

נעמי הסתכלה עלי מבוהלת "מה? אני? לא נראת טוב? מה אני נראת ממש שמנה?! מה לא רזיתי?!" היא שאלה אותי בקול רועד- כאילו היא עומדת לבכות..

"חח" גיכחתי "את שמנה?? מה פתאום?! את הילדה הכי רזה שאני מכירה! והאמת אני חושבת שרזית- אפילו יותר מידי.."

נעמי הסתכלה עלי במבט עצוב ואמרה: "לא נכון, אני ממש שמנה! ואל תגידי לי לא נכון! את בכלל לא מבינה בזה כלום!" נעמי אמרה די בתקיפות..

"אה, אני לא חושבת," אמרתי בשקט והתחלתי להרגיש לא נעים, "את איזה פי שתיים יותר רזה ממני, ואני לא מחשיבה את עצמי שמנה.." אמרתי בחצי חיוך.

"זה לא נכון," נעמי אמרה וניראתה כאילו כבר הצליחה להשתלט על עצמה. "להפך, את פי שתים או אפילו שלוש רזה ממני- הלוואי ואני אהיה כמוך, אז תהיי בשקט!"

רציתי לסיים את השיחה הזאת כבר,  לא הרגשתי בנוח לדבר על הנושא הזה, כי אחרי הכל לא תמיד כיף לדבר עם נעמי (בלשון המועטה)..

"טוב אז את בטוח לא רוצה משהו לאכול?" ניסיתי לסיים את השיחה במהירות.

"לא, תודה, ואל תתערבי לי יותר באוכל" נעמי אמרה.

"טוב אז נדבר אחר כך.. ביי.." אמרתי והלכתי- רצתי משם.

***

אז כן זאת הייתה השיחה הראשונה של איתה. אבל אחריה הגיעו עוד המון שיחות. לאט לאט התחלתי להתעניין בנעמי עד שכבר נהפך למין עיניין קבוע שאני באה אליה בארוחת בוקר ואנחנו מדברות.. אני חושבת שגם היא כבר די התרגלה לזה…

בהתחלה היה לי קשה לדובב את נעמי, זה לא שאני חושבת שנעמי רוצה לפגוע או משהו, פשוט זה הסגנון דיבור שלה- ציני קר כזה, פשוט עם הציניות שלה היא מסתירה את מה שהיא באמת, מי שבאמת מכיר אותה יודע שהיא נחמדה, מצחיקה, ותמיד עם רצון לעזור כשצריך.

אבל רוב האנשים שפוגשים אותה לא רואים את כל זה, אלא רק את הציניות הקרה.. וגם אני חשבתי כמו כולם (מודה באשמה) שלא כדאי להתקרב אליה.. עד ששמתי לב שהיא לא אוכלת ומשם הכל התגלגל…

***

"נעמי יום אחד את צריכה להיות סטנדאפיסטית" אמרתי תוך כדי שאני מנגבת את הדמעות צחוק בעיניי, "באמת יש לך משהו שכולם יצחקו ממנו- את עם הציניות שלך תהפכי למפורסמת! רק את תשכחי אותי.." אמרתי וחייכתי.

"אה, לא נראלי, אני שמנה מידי לעלות על במה, אני רק יעלה וכולם יגידו: שמנה זוזי, את מסתירה לנו את נעמי הסאנדפיטסטית! ואני לא ידע מה לומר להם.." נעמי אמרה וחייכה בעצב- צחוק כזה..

לפי עינייה ניראה היה שחשבה שאני יחייך ויגיד שזה מצחיק אבל אני בכלל לא חשבתי שזה מצחיק, להפך חשבתי שזה באמת נושא רציני, אז אמרתי לה "נעמי, תגידי לי את האמת עכשיו, למה את לא אוכלת? מה מפריע לך? מה את חושבת? תגידי לי את האמת! ורק את האמת!" שאלתי אותה בהכי רציניות שיש לי ובאמת עם רצון להבין מה מטריד אותה.

"טוב, אם את כל כך רוצה לדעת" נעמי אמרה, "אני יכולה לספר לך, אבל פשוט אני די בטוחה שלא תביני אותי.." נעמי אמרה תוך כדי היסוס.

ראיתי את ההיסוס שלה אז עודדתי אותה להמשיך, "אוקיי, אז, מה קורה?" שאלתי

נעמי נשמה עמוק ואמרה "פשוט אני הגעתי להחלטה שאני צריכה לעשות דיאטה כי אני פשוט חייבת לרדת במשקל! אני כל כך שמנה! כל כך מכוערת! אז לפחות אם אני ארד במשקל אני אהיה רק מכוערת רזה ולא שמנה מכוערת זה בטוח יעשה הבדל!" נעמי סיימה לדבר והשתתקה.

אוקיי, אני מודה, כן, הייתי מופתעת, פשוט הייתי בהלם! כאילו הבנתי שיש לה בעיות עם האוכל או משהו.. אבל לא חשבתי שהיא לא רוצה לאכול, חשבתי שיש לה סוכרת, ציליאק, משהו כזה.. הייתי המומה! אבל.. עם כל השוק שלי לא רצתי להודות בזה..

אז אמרתי "למה לא חשבת שאני לא אבין? הנה את רואה אני מבינה!" סיימתי בנימת נצחון למרות שכבר חשבתי מה לכתוב בגוגל כדי שאני אדע על מה היא מדברת..

"אה" נעמי אמרה "כן, ברור שאת מבינה.." היא אמרה בפיקפוק.

"תגידי, את רוצה..קצת לדבר על הנושא הזה?" שאלתי

"מה? את רוצה?" נעמי התרגשה "אממ כאילו אפשר.. כן אני אשמח.." נעמי סיימה בהססנות.

האמת לא הבנתי, לפני רגע הייתי צריכה לשכנע אותה שתגלה לי מה הבעיה שלה, ועכשיו היא רוצה לדבר איתי ולפתוח את הנושא, הייתי גאה בעצמי על השינוי שחוללתי בה, וגם חשבתי שכדאי לקבוע מקום רציני שיתן לפגישה רשמיות אז אמרתי "טוב, אז איפה את רוצה להיפגש? רוצה בקניון? בגלידה?" שאלתי אותה.

"ממש לא!" נעמי אמרה "אמרתי לך שאני רוצה לרדת במשקל! את רואה את בכלל לא מבינה אותי!" נעמי אמרה בתקיפות והתחילה להתכנס בעצמה.

איך שאני שונאת שהיא עושה את זה! היא יכולה להיות ברגע אחד הכי מצחיקה והכי זורמת שיש וברגע שני לגרום לך לרצות לבכות. "נו נעמי, יאללה, אל תבטלי לי עכשיו, כבר קבענו ולא אכפת לי מה! את רוצה? בסדר ניפגש בפארק, אבל לא מבטלים! ניפגש ונדבר." אמרתי בתקיפות.

"אוקיי, אוקיי," נעמי אמרה "אני אבוא, אל תדאגי"

"יופי" אמרתי "ניפגש.."

זהו, היא המשיכה ללכת ואני נשפתי את האוויר שהחזקתי בריאות בכל משך השיחה הזאת, נכון, היה קשה, אבל עכשיו זה באמת! היום אני הולכת לדעת אחת ולתמיד מה מטריד את נעמי לוי! אחרי כל הפעמים שניסיתי להוציא את זה ממנה. עכשיו כל מה שאני רק צריכה זה אומץ, כנות, ו..אה נכון, לפתוח גוגל..

***

אז כן, ככה גיליתי מה מטריד את נעמי..  אבל עכשיו זה בכלל לא קשור, ואם באמת נעמי שברה לי את הטלפון, אני חושבת שבזאת גם נשברה החברות ביננו.. אבל מצד שני מי בכלל אמר לי שזאת היא? נכון גאיה אמרה לי.. אבל יכול להיות שהיא התבלבלה או משהו…

אבל לפני שאני מאשימה אנשים, אני חושבת שכדאי לברר מה באמת קרה.. אז כן, התאוריה שלי הייתה מיכל, הילדה ה..הבעייתית, שלא פעם ולא פעמיים מצאו אותה מחזיקה דברים שלא שלה.. אבל כמו שאסור לי לחשוד בנעמי גם אסור לי לחשוד במיכל.

אני אברר ואראה מי באמת שברה לי את הטלפון, ואני אבקש פיצוי על זה..

כאילו שזה יעזור.. ממילא את התמונות עם סבתא היא לעולם לא תצליח להחזיר, כי כמו תמיד בטבע, גם החיים שלה לא נמשכו לנצח..

ואני סמכתי על זה שהתמונות שמורות בכרטיס סים שלא טרחתי ללכת לפתח אותן, אוי כמה טיפשה הייתי שאמא ביקשה ממני פעם אחר פעם לפתח את התמונות, ואני.. כל פעם מצאתי תירוץ אחר למה לא, למה לא כדאי, ותראו, תראו מה יצא- מה קורה כשדוחים דברים..

ואז פתאום עלתה לי מחשבה שנתנה לי תקווה קטנה בלב, אומנם תקווה חלשה, אבל תקווה..

לחצתי באגודל אצבעי על הכפתור שבצד הטלפון- כפתור ההדלקה של הטלפון, עצמתי את עיניי כי לא העזתי לגלות מה יקרה, לאחר כמה שניות שנדמו לי ככמה שעות שמעתי את הקול שברגע זה רק אותו רציתי לשמוע- הקול שמשמיע טלפון כשהוא נדלק! הצצתי מבין עיניי וראיתי את האור שבוקע מהטלפון שלי, הטלפון שלי עובד! למרות כל הסדקים והשברים שכיסו אותו הוא עבד! הרגשתי שדמעות חונקות את גרוני מרוב התרגשות! הטלפון שלי עובד- מה שאומר- יש לי תמונות עם סבתא!

בהתרגשות יצאתי מהשרותים והלכתי לכיתתי וגיליתי שכבר נגמרו הלימודים..

נכנסתי לכיתה ריקה עם כיסאות על השולחנות.

הלכתי למקומי והתחלתי לסדר את תיקי, ובין דפיה של מחברת נביא שלי ראיתי דף מקופל, פתחתי אותו בזהירות וראיתי מה כתוב בו:

"לרוני, אני מצטערת! מצטערת! מצטערת! זה באמת היה בלי כוונה! רק רציתי לבדוק מה השעה וראיתי את הטלפון שלך, הדלקתי אותו ופתאום הוא החליק לי מהיד ו..הבנת מה קרה.. אני אחזיר לך את כל הכסף לקניית טלפון חדש! מבטיחה! ועכשיו אני יותר מצטערת על הטיפשות שלי שסתם האשמתי בת אחרת.. אוף! כמה אני יכולה להיות טיפשה כשאני מרגישה אשמה! בפעם הבאה אחשוב פעמיים לפני שאומר דברים.. אני אבין אם כבר לא תרצי להיות יותר חברה שלי, מי בכלל רוצה חברה כמוני? אז פשוט תשלחי לי כמה כסף אני חייבת לך ואני אביא לך. מצטערת, מצטערת ושוב מצטערת- גאיה."

הסתכלתי על המכתב והייתי המומה, מה?! גאיה?! מכל החברות שלי? היא?! בהתחלה כעסתי, אבל לאט לאט כשהלכתי לביתי הבנתי את המצוקה של גאיה ואחרי הכל זה היה ללא כוונה..

בסופו של דבר הגעתי להחלטה מה אני אענה לגאיה- אני אכתוב לה הודעה שאני סולחת לה על הכל ושברור שאני ארצה להמשיך להיות חברה שלה, ואגיד לה את סכום הכסף שיבקשו על תיקון הטלפון, וזהו, לא צריך לעשות מכל זה עניין, בסופו של דבר הכל בא למקומו בשלום..

לפתע נזכרתי שבהתחלה רציתי להאשים את מיכל.. כמה מזל היה לי בכל הסיפור הזה וכמה אני צריכה להודות לה' על שיצר הרע לא השתלט עלי ושלא האשמתי אנשים ללא הוכחות…

ואז נזכרתי בשיחה האחרונה שלי עם נעמי בפארק…

***

לאחר שכבר קראתי מספיק חומר על כל הבעיות שיש לנעמי עם האוכל- לכל מי ששואל קוראים לזה הפרעות אכילה ויש לזה שתי סוגים- אנורקסייה ובולימייה, אנורקסייה זה שפשוט לא אוכלים ובולימייה זה שמקיאים אחרי כל מה שאוכלים ואני די בטוחה שיש לנעמי אנורקסייה..לא ראיתי אותה מקיאה בזמן האחרון..

מה שחשוב זה ששתי המחלות (כן ככה קראו להם באינטרנט- מחלות!) מאוד מסוכנות! זה יכול לגרום לאישפוז ואפילו למוות! מפחיד..

ואז נעמי הגיעה ופשוט דיברתי איתה על הכל..

אמרתי לה שקראתי בגוגל על מה שהיא סיפרה לי ובהתחלה נעמי הופתעה אבל אז הסברתי לה שיש את המחלה הזאת לעוד הרבה בנות וזה הגיוני שיקרה לה דבר כזה.

אבל גם הסברתי לה על כל הדברים המסוכנים שיכולים לקרות לה.. נעמי שיתפה איתי פעולה ולאט לאט הבינה מה קרה איתה והבינה את גודל הנזק שהייתה יכולה לגרום לעצמה..

הצצתי בשעון וחטפתי הלם השעה הייתה תשע וחצי! וקבענו להיפגש בחמש מה שאומר שאמא שלי לא כל כך תשמח.. בלשון המועטה..

"וואי נעמי תסתכלי על השעה! עכשיו תשע וחצי! טוב נראה לי שכדאי שאני אלך אבל לפני הכל אני רק רוצה שתבטיחי לי דבר אחד." אמרתי לנעמי אחרי כל השיחה שלנו.

"אממ תלוי מה יהיה הדבר הזה.."  נעמי אמרה

"אוקיי," נשמתי עמוק ואמרתי "אני רוצה שתבטיחי לי שתיפני למישהי מבוגרת שמבינה בעיניינים כאלו- נגיד דיאטנית, היועצת, המורה וכמובן שתערבי את ההורים שלך ותספרי להם את כל מה שקרה כדי שיעזרו לך, בסוף זה יהיה רק לטובתך!"

נעמי הסתכלה עליי במבט מוזר ואמרה "אממ שמעי זה ממש מוזר להגיד דבר כזה לאנשים- דבר ראשון ההורים שלי נורא עסוקים ואני לא חושבת שיש להם זמן בכלל לכל זה.. ופשוט לפנות למישהי מבוגרת שאני בקושי מכירה זה עוד יותר מוזר.. את מבינה?"

"תקשיבי נעמי, אני יודעת שאולי זה יהיה קצת קשה אבל אחרי הכל ההורים שלך אוהבים אותך הכי בעולם והם רוצים רק בטובתך אז כשתבקשי לשבת איתם הם בטוח יסכימו לך! תאמיני לי! כדאי לך! תסמכי עלי." אמרתי לנעמי בקול חזק וברור.

"טוב, יודעת מה רוני, אני אנסה, ונראה מה יצא.."

"תבטיחי לי נעמי! אני רוצה להיות בטוחה בזה! אני רק רוצה שיעזרו לך!" אמרתי בתחינה קלה.

נעמי חייכה אלי בשקט ובהיסוס ואמרה "אני מבטיחה".

עד כמה אהבת את היצירה?