היי, מה קורה. חשבתם פעם על כל האנשים שמתייחסים אליהם שונה בגלל המראה שלהם. אני אף פעם לא חשבתי שמראה יכול לגרום לכל כך הרבה שינוי ביחס. האמת שאני חווה את זה כל יום. קוראים לי אורי ואני נכה. האמת שלא נולדתי כך אלא נולדתי בריאה ושמחה והדבר שהכי אהבתי היה לרקוד. נולדתי בחנוכה חג האור, אחרי שלושה בנים, הכי קטנה, חיים יותר טובים מאלה אין. אבל אז הייתה התאונה הגדולה אף אחד לא נפגע קשה כמוני, בהתחלה חשבו שזו רק פגיעה קטנה אבל אז הניתוח שעשו לי לא עבד ולהפך הוא רק החמיר את המצב ואני לא יכולתי אפילו לעמוד. עבר מאז שלוש שנים ואני התרגלתי כבר למבטים המלאים רחמים ללחשושים שמאחורי גבי וגם למחשבה שיש כל כך הרבה דברים שאני לא יכולה לעשות.
לפני התאונה הייתה לי חברה טובה מאוד שירה אנחנו הכרנו עוד מהגן וכבר אז היינו חברות טובות אבל אחריי התאונה היא כאילו שכחה אותי מחקה את החברות שהייתה לנו. גם המורות לא יתייחסו אליי כמו קודם והציעו לי עזרה במבחנים כאילו שגם המוח שלי נפגע יחד עם הרגליים הכיסא גלגלים הפך אותי למוגבלת בכל כך הרבה בחינות שהגעתי למצב שפשוט רציתי לוותר, לא להתאמץ, גם ככה אין לי מה לנסות הרי “בסוף תמיד יהיה משהו שאני לא יוכל לעשות” אמרתי לאימי בכעס . היא שידעה כבר מאז הניתוח הראשון שכלום לא יהיה אותו דבר אבל מעולם לא חשבה שזה ישפיע עליי כל כך. אחי הגדול יהונתן האח שהכי מבין אותי והאמת שהוא היחיד שבאמת מרגיש מה שאני עוברת אמנם הוא אף פעם לא היה נכה אבל הזדהה איתי והוא לא אומר “יהיה בסדר” אלא נותן לי לשפוך את הכול גם את הדברים שהכי טיפשיים כמו ש”בגלל הכיסא הזה אני לא יכולה לאכול בשולחן אלה רק על מגש ” או “שתמיד אני צריכה לחכות שירימו אותי מהמיטה או שישימו אותי במכונית ולקוות שלא ישכחו אותי” האמת שהרבה ילדים היו רוצים קצת “צומי” והצומי היחיד שאני רוצה זה מהחברות שלי, מתי הם יסכימו להשלים סוף סוף עם העובדה שהכיסא לא שינה אותי מבפנים! שאני עדיין אותה ילדה כפי שהייתי קודם יהונתן אמר שכנראה הם לא שוות את היחס ואת החברות שלי. זה אמנם עזר קצת, אבל שום דבר לא יכול להחליף חברות.
היום בכיתה אחרי התפילה נכנסה ילדה האמת שהיא נראתה ממש חמודה! המורה הציגה אותה ואמרה שקוראים לה עדי המורה הציעה לה לשבת על יד שירה אבל כשהגיעה למקומה שירה הניחה את תיקה על הכיסא ואמרה שאין מקום עדי הסתכלה אל חלל הכיתה כדי לראות איפה יש עוד מקום פנוי ובטח כבר ניחשתם שהמקום הפנוי היחיד היה לידי המקום שבו אני ישבתי היה ריק בגלל שהכיסא שלי תופס הרבה מקום בשולחן ככה שלבנות אין מספיק מקום. עדי הביאה כסא והתיישבה היא חייכה ובמבט שלה לא היו שום רחמים להפך היה שם שמחה אמיתי והערכה למרות שהיא ישבה רק על חצי שולחן וכל הבנות “ריחמו” אליה שהיא צריכה לשבת לידי בהתחלה היא שתקה והשתדלה שלא לענות אבל כשהתחילו להקניט אותי צעקה אליהם שיעזבו אותי ואותה ושילכו לעשות משהו מועיל עם עצמם במקום לרדת על חברה שלהם.
מאותו הרגע הערצתי אותה תמיד האמנתי שיש אנשים שהם כמו מלאכים בעולם אבל אף פעם לא חשבתי שלי יהיה מלאך שיעזור לי בקושי שלי וזה למרות שהיא לא מכירה אותי. חזרתי הביתה מאושרת למרות שאמא שלי התעכבה ולמרות שנאלצתי לטאטות את הכיתה לבד בלי התורנית השנייה. האמת לא נשארתי לבד עדי נשארה איתי, עזרה לי לנקות ולסדר את הכיתה.
עבר שבוע מאז שעדי עברה לכיתה שלנו את עדי לא עניין כול מה שאמרו עליי היא האמינה שלאדם מגיעה הזדמנות שנייה. האמת שבגלל שהיא הייתה חברה שלי התחילו גם להקניט אותה ואז הרגשתי באמת אשמה אבל זה לא הפריעה לה להמשיך לדבר איתי לשחק איתי וגם ללמוד איתי למבחנים
היום זה היום הכי מרגש שקרה לי מאז התאונה חוץ משהצלחתי לנשום לדבר ולאכול לבד… עדי באה לישון אצלי! כבר הרבה זמן רציתי להזמין אותה אבל לא ידעתי עם היא תרצה אבל היום הייתה לי הזדמנות מושלמת. המורה סיפרה לנו שמחר יום הפיג’מות הבינלאומי, צהלות שמחה פרצו מפיות הבנות עד שהמורה השקיטה אותם. היא המשיכה לספר לנו על התוכניות, מחר כולן באות עם פיג’מות לבית ספר בכיתה נעשה שיעור פיג’מות ובערב כל ילדה מארחת את חברתה לשולחן אצלה בבית. כל כך שמחתי זה היה ממש נס ולפני שעדי תתחרט שאלתי “עדי את רוצה לבוא לישון אצלי?” חשבתי שהיא תתלבט אבל לשמחתי היא הסכימה ומייד התחילה לתכנן נתחיל את הערב בארוחת ערב שאנחנו נכין אחר כך נראה סרט עם פופקורן וגולת הכותרת תהיה מלחמת כריות! ההתרגשות הייתה בשיאה סיפרתי לאימי על כך והיא שמחה יחד איתי והבטיחה שלא תעשה בושות.
התעוררתי באיטיות וקראתי ליהונתן שיבוא לשים אותי בכיסא. לאחר כמה דקות כבר הייתי מוכנה לצאת לכיתה אמא אמרה שתארגן את הכל ותביא את כל הכריות לחדר בשביל המלחמה. כשהגעתי לבית הספר כולם היו עם פיג’מות כולם צחקו ושמחו ובסוף היום מורתי נכנסה והודיעה על תחילת המסיבה אז שרנו קריוקי אכלנו וכשהגיע החלק של הריקודים נפלו פניי לרקוד היה הדבר שהכי אהבתי לעשות. אבל עכשיו לא יכולתי עדי שראתה את צערי החליטה שאני לא נשארת לבד ובמקום שתישאר לשבת יחד איתי היא פשוט הביאה אותי אל רחבת הריקודים רקדתי עד שלא יכולתי יותר לנשום כל כך שמחתי, המורה איחלה לכולם יום נעים ואני ועדי חיכינו לאמא שלי כדי שתיקח אותי ואותה הביתה.
כאשר הגענו לביתי הבית כולו היה מאורגן למסיבת פיג’מות עדי התלהבה מייד אכלנו ארוחת צהריים טעימה במיוחד, “בולונז”. לאחר מכן ישבנו לעשות את שיעורי הבית בחשבון ולבסוף שיחקנו בגינה.
ברעב היה כיף! הכל הלך לפי התוכנית, ועדי בכלל לא התרגשה מכך שהייתי צריכה לחכות כדי שירימו אותי על הכיסא כדי שנוכל לעבור מחדר לחדר. שיחקנו ודיברנו עד השעות הקטנות של הלילה וגם כאשר הלכנו לישון המסיבה לא נגמרה המשכנו לחגוג בחלום.
בבוקר אני התעוררתי כשחיוך זורח על פני מעולם לא דמיינתי שאני ייהנה כל כך במסיבת פיג’מות כשעדי התעוררה היא לרגע שכחה מהכיסא וצחקה עליי שאני עצלנית אני לא נפגעתי מכך שקראה לי עצלנית, אני נפגעתי שבכל כך קלות שכחה מהסיבה שבגללה אני מרותקת למיטה. באותו הרגע כמו באורח פלא נכנס יהונתן הרים אותי והניח אותי על כיסאי עדי השפילה את מבטה ואני שהבנתי שהיא באמת שכחה לרגע אפילו שמחתי, האמת שדי הפתעתי את עצמי מדוע אני צוחקת הרי אני אמורה אפילו להיעלב מכך ששכחה. אבל אני שמחתי כי הבנתי שהיא לא חברה שלי מרחמים ולא בגלל הכיסא אלא חברה באמת, בזכות האישיות שלי.
הבוקר בכיתה הייתה התרגשות גדולה כולן סיפרו חוויות מהלילה שעבר. כאשר המורה הגיעה לכיתה כולן התיישבו במקומותיהם וחיכו שהמורה תדבר לפני שאני יודע כמה הודעות, אמרה, רציתי לשאול אתכן איך עבר לכן אתמול בלילה. כל אחת אומרת דבר אחד שהיה לה הכי כיף. כולם סיפרו חוויות כיפיות אבל עדי למרות שהמורה ביקשה דבר אחד, סיפרה על כל הערב בפירוט וכל הזמן הוסיפה שמעולם לא נהנתה כל כך במסיבת פיג’מות! שמחתי שהיא הרגישה כמוני, אבל ההודעה שהמורה אמרה אחר כך הייתה קצת פחות משמחת…
פותחים חוג ריקוד וההשתתפות בו היא חובה. עדי נראתה נלהבת במיוחד וסיפרה לי בהתרגשות שהיא כל כך אוהבת לרקוד השפלתי מבט אני שכל חיי היו ריקוד ישב בצד לבד בלי שאף אחד יתייחס אליי. עדי כנראה שמה לב למבט העצוב שלי ומייד התעניינה מה גורם לי לכל כך הרבה עצבות. הסברתי לה שאני לא יכולה, עדי הסתכלה עליי רגע במבט משונה לא יכולה או לא רוצה? אני לא יכולה את לא רואה?! שאלתי בתימהון, אני רואה שאת על כיסא גלגלים אבל את בעצמך סיפרת לי שהיית עושה הכל בשביל לרקוד שוב. התקשתי להבין למה היא מתכוונת. ועדי רק אמרה לי מחר ב16:00 את פנויה ברור? ברור השבתי למרות שלא הבנתי מה היא רוצה.
למחרת ב16:00 עדי הגיעה והודיעה לאימי שנחזור בסביבות 18:00 הבטתי באימי וציפיתי שתתנגד, אבל לה ולעדי היה חיוך מוזר, חיוך ששומר סוד. הנסיעה הייתה קצרה יחסית וכשירדנו מהאוטו ראיתי רק בניין רגיל. עכשיו עוד יותר לא הבנתי נכנסנו למעלית ועדי לחצה על קומה 3 כאילו שעשתה את זה כל החיים שלה התקדמנו במסדרון ונעצרנו ליד דלת שהיה כתוב אליה דוקטור סיוון עדי דפקה על הדלת וזו מייד נפתחה ושם עמדה אישה יפה לא צעירה ולא זקנה. ועל פניה היה מרוח חיוך גדול ויפה, והכי חשוב אמיתי.
סיוון הציגה את עצמה והסבירה שהיא פיזיותרפיסטית שעוזרת דרך ריקוד. לקח לי עוד שנייה להבין למה עדי לקחה אותי לפה ואז נפל לי האסימון הרי בלילה שישנה אצלי סיפרתי לה שהפסקתי באמצע את טיפול הפיזיותרפיה בגלל שהמטפלת לא הייתה נחמדה ושהם הם ניסו שאני רק יזיז את הרגליים ולא שאני יוכל לרקוד. התחלנו מייד בטיפול בהתחלה עוד התעצבנתי שאני לא מצליחה אבל עם הזמן התחלתי לזוז יותר ויותר.
עבר חודש וכל יום רק מתסכל אותי יותר אני פעמיים בשבוע הולכת אליה ותמיד אני מתייאשת כשהיא מתחילה להתקדם. סיוון ממש חמודה אבל היא מצפה ממני שאני יצליח לעמוד לבד! אתמול היא ניסתה להעמיד אותי והצלחתי אבל ברגע שעזבה נפלתי זה היה כל כך מבייש והחלטתי שאני לא באה יותר
סיוון התקשה כבר 9 פעמים לשאול אותי למה לא הגעתי ואמרה שאני ממש חסרה לה אבל אני הייתי נחושה בדעתי שלא ללכת יותר אליה עדי אמא ויהונתן ניסו לשכנע אותי ללכת אבל אף אחד מהם לא הצליח מי שכן גרם לי לחזור זו הייתה שירה. אומנם זה נראה לכם מוזר שדווקא היא אבל האמת שהיא פגשה אותי בפארק כשדיברתי עם עדי שירה עברה שם עם החבורה שלה לרגע חשבתי שהיא תגיד הערה מעליבה אבל היא התקדמה אליי וכל מה שהיא אמרה לי זה היה “אני מאמינה שאת יכולה לעוף ושום דבר לא יכול למנוע ממך לפרוש את הכנפיים” והלכה הייתי בשוק אבל החלטתי להקשיב לה ולהמשיך אולי בסוף אני עוד יצליח לעוף.
היום היה היום הכי מרגש בחיים שלי הצלחתי לעמוד, לבד, בלי ליפול!!! אמא מחתה דמעה ויהונתן חייך חיוך כל כך גדול שפחדתי שהפה שלו יקרע. עדי שמחה כל כך שאני יצאתי מהבועה שאני לא מסוגלת כלום ומי שעוד הייתה שם ושמחה הייתה שירה וכל שאר הכיתה עדי סיפרה לכולן על כך שאני עומדת לנסות לעמוד לבד. וכולם באו! כולם שמחו והתרגשו כל כך ואני הרגשתי שלמרות שהם קצת מגזימים הם עדיין צודקים לא כל יום רואים נס כזה.
ממחר אני מתחילה חוג ריקוד אמיתי אני עוד יצטרך עזרה ולא הכל אני יוכל לעשות אבל החלטתי שאני מסוגלת לעשות כל מה שאני רוצה אפילו לעוף. עדי כמובן נרשמה איתי וגם שירה נהיינו שלישיית חברות הכי טובות. כל שבוע אני הולכת לחוג ואם אני לא יכולה לעשות תרגיל אני מתאמנת בללכת.
עדי ושירה קבעו איתי ליד הגלידה של מושיק אבל הן לא הגיעו תיארתי לעצמי שאולי הן מתעכבות קצת אבל גם אחרי חצי שעה הן לא הגיעו. התחלתי להתעצבן מזה הדבר הזה לקבוע עם משהו ואז לא לבוא?! חזרתי הביתה ממורמרת וברגע שפתחתי את הדלת נשמעה צעקה הפתעה!! צעקו כל חברותיי השתתקתי לא ידעתי מה לומר ראיתי את שירה ועדי באות אלי עם מבט מתחנן שאסלח להן על שחיכיתי כל כך הרבה זמן אבל ידעתי שהן עשו את זה בשבילי היו בלונים בכל מקום ועוגה גדולה ולבסוף היה גם מופע קטן לפני שכולם הלכו אמרה לי עדי אולי את רוצה להראות לנו איך את הולכת?
הסתכלתי אליה במבט מופתע אבל הסכמתי אמרתי לה שאני יודעת כמה צעדים אבל היא הרגיעה אותי ואמרה לי שהכל טוב גם צעד אחד זה מעולה. קמתי לאט מהספה והלכתי צעד ונעצרתי הרגשתי שאני לא יכולה יותר כאילו מישהו מחזיק אותי עם שלשלות ברזל לרצפה.
אף אחת לא הבינה למה נעצרתי הסתכלתי במבט עצוב בשירה שלחשה לי “תעופי”. הרמתי את הרגל ודמיינתי שאני מרחפת בין העננים שמעתי מחיאות כפיים ושריקות עידוד פתחתי את עיני וראיתי שהגעתי לגמרי לבדי לקצה השני של החדר! מאותו יום אני לא ויתרתי לעצמי והמשכתי להתאמן ותאמינו או לא זכיתי מקום ראשון בתחרות הריקוד לנערות. עדי שירה ואני נשארנו החברות הכי טובות ואני בחיים לא ישכח להן את כל העזרה ואת זה שבזכותם היום אני שוב אני של פעם אורי בלי מסכות בלי מבטי רחמים אלה אורי שכולם אוהבים ומעריכים.
