עדן
החיים שלי היו טובים. הייתי הילדה המצטיינת בלימודים. האהובה על כולם.
המוצלחת, היפה, זאת שכולם היו רוצים להיות היא. הכל היה פשוט נפלא עד אותו יום
ארור ששינה לי את החיים לנצח.
היי, קוראים לי עדן יעקבי, אני בת 15 מבאר שבע. יש לי את המשפחה הכי מדהימה
שיכלתי לבקש! אמא ואבא אוהבים ותומכים שתמיד היו שם בשבילי, ושתי אחיות
קטנות שאני מאוד אוהבת אותן. בבית הספר אני תלמידה "פופולרית" ואהובה על כולן,
ואעשה הכל עבור החברות שלי. אחר הצהריים אני מנגנת בכינור וזכיתי בכמה פרסי
מוזיקה נחשבים. החיים שלי לא היו יכולים להיראות טוב יותר, עד אותו יום שהכל
השתנה.
רוני
אני שונאת את החיים שלי . שונאת את ההורים שלי, שרק מעמידים פנים שאכפת
להם ממני. שונאת את הילדים בבית הספר, שמשחקים אותה שאכפת להם מ"חברים
שלהם" אבל כל מה שהם עושים זה לחשוב על עצמם.
יש בן אדם אחד שאני אוהבת, שאני מוכנה לעשות בשבילו הכל וגם ללכת עד סוף
העולם אם צריך… וזה סבא שלי. היחיד שלא שפט אותי אף פעם, שרואה את הטוב
שיש בתוכי.
אני לא מצליחה בלימודים, מעולם לא הצלחתי! כולם חושבים שאני טיפשה, אבל אני
יודעת שאני לא. יש בי משהו אחר, שרק סבא מצליח לראות.
היי, אני רוני אברהמס, בת 14 וחצי מבאר שבע. אני מתמודדת
עם המון קשיים בחיים, אבל לעולם לא חשבתי שאצטרך להתמודד עם אובדן כל כך
גדול. איבדתי את הבן אדם שהכי אהבתי כל חיי.
107 , באר שבע 10:30, עדן-
עדן: "אבא, כבר אמרתי לך, אתה לא נוסע לשם! אתה בלי הנשק שלך! בבקשה תישאר עד שנבין מה קורה…"
"עדן מתוקה שלי, אני חייב לעשות כל מה שאני יכול כדי להציל אנשים! בעז"ה הכל
יהיה בסדר אני מבטיח… כשאני אחזור נלך ביחד למסעדה האהובה עלייך. ביי ילדה
שלי אוהב אותך הכי הרבה בעולם"
עדן רצתה להאמין שהיא תראה את אביה שוב, אבל משהו בתוכה אמר לה אחרת.
היא הרגישה שמשהו נורא עומד לקרות, והיא בהחלט צדקה.
107 , באר שבע 7:30, רוני-
רוני: "אמא , אני רצינית, אנחנו חייבים לנסוע להביא את סבא, בבקשה! אני מרגישה
שמשהו לא טוב עומד לקרות. מה קשור עכשיו אזעקות בכל הארץ? זה יותר מסתם
מבצע"
"רוני, אנחנו לא נחלל שבת, זה לא פיקוח נפש.
סך הכל כמה אזעקות. לא משהו שסבא לא התרגל אליו. את שוכחת שהוא גר 25
שנה בבארי, הוא יודע מה לעשות, סמכי עליו!
לרוני היה חיבור מיוחד עם סבא שלה.
היא ידעה שהולך לקרות משהו, משהו רע מאוד. והיא צדקה.
108 , בית החולים סורוקה, באר שבע:
שתיהן היו באותו המקום, באותו הזמן, בהחלט לא מבחירה.
הגורל קשר בינהן, וחיבר אותן לנצח ביחד. זהו סיפורן של רוני ועדן:
"דוקטור בבקשה, תגיד לי שיש משהו לעשות כדי להציל אותו אני מתחננת!"
אמה של עדן ידעה שהסיכויים קלושים, אך היא שאלה בכל זאת. היא לא הייתה מוכנה להתמודד עם האמת.
בעלה נפצע קשה בקרבות על הקיבוץ בארי והצליח להציל יותר
מ100 אנשים, במהלך אחד הקרבות, הוא נפצע אנוש.
"גברת יעקבי, אני מצטער, בעלך נמצא במצב של מוות קליני ואנו חוששים שהוא לא
יצליח להתעורר לעולם." השיב הדוקטור בקול שבור.
עדן שמעה הכל. היא האזינה לאמה ולדוקטור ולא הצליחה להשתלט על עצמה.
זעקת כאב מרה פרצה וקול בכי גדול זעזע את המסדרון של בית החולים הצפוף.
עדן התפרקה, ונתנה לבכי להשתלט על כל גופה. היא הרגישה את רצפת בית
החולים קורסת תחתיה וראשה החל להסתחרר במהירות עד שאיבדה שליטה
והתעלפה.
רוני: "נו, אמא יש חדש? מה שלום סבא?"
"רוניל'ה שלי, אני מצטערת, סבא איננו. הרופאים ניסו לעשות כל מה שהם יכולים
לעשות כדי להציל אותו. הוא הגיע לבית החולים במצב אנוש אחרי
שהמחבלים הארורים ירו בו והוא איבד המון דם."
עולמה של רוני חרב עליה. האדם שהעריך אותה, שדאג לה ואהב אותה יותר
מכולם, איננו. יותר מכל האשמה אכלה אותה מבפנים. המשפט: "היינו יכולים
להציל אותו" הדהד במוחה ללא הפסקה.
רוני החלה להרגיש כאילו החמצן שבחדר הולך ואוזל, ראשה החל לכאוב ועיניה ראו
שחור. "אני חייבת להגיע החוצה עכשיו" אמרה לעצמה.
רוני החלה ללכת לכיוון הדלת ולפתע נתקלה בנערה, שנראית בערך בגילה, מתעלפת
וקורסת על הרצפה.
רוני לא חשבה פעמים ורצה אליה, ניסתה להעיר אותה וכשלא הצליחה, הפכה אותה
על גבה והרימה לה את הרגליים.
לאחר כמה דקות עדן התעוררה, הסתכלה על רוני ולחשה בשקט: "תודה".
"עדן! מה קרה חמודה שלי? הכל בסדר? לא הבנתי איפה נעלמת לי.." אמא של עדן
יצאה מהחדר ושאלה לפתע בקול רועד.
"אמא הכל בסדר איתי, אבל מתי בדיוק חשבת לספר לי שאבא נמצא במוות קליני
ושהוא עומד למות בכל דקה?!"
"עדן שלי.. אני מצטערת, זה לא היה צריך להיות ככה.. לא היית צריכה לגלות בדרך
הזאת."
"אמא, אני לא צריכה את הסליחה שלך. אני רוצה שתעזבי אותי! אני צריכה קצת זמן
בשקט לעצמי" אמרה עדן והפנתה עורף לאמה.
רוני הרגישה איך העצב מתחיל למלא אותה. היא לא הצליחה להבין איך זה יכול
להיות שהיא עצובה על אובדן של ילדה שהיא פגשה רק לפני 2 דקות.
"אה.. עדן? אני מצטערת על אבא שלך, באמת. אני יכולה להבין אותך. רק לפני כמה
דקות הודיעו לי שאיבדתי את האדם שיקר לי יותר מכל העולם- סבא שלי"
"אני כל כך מצטערת לשמוע. איך אמרת שקוראים לך?"
"אני רוני אברהמס. נעים מאוד להכיר, כמובן שלא בנסיבות כאלו אבל אני שמחה
שיצא לי לפגוש אותך. אני מרגישה שיש לנו חיבור מיוחד, אני לא יודעת איך להסביר
אבל אני מרגישה בנוח בחברתך, דבר שלא קורה לי לעיתים קרובות."
"אני גם. אני חושבת שנוכל להיות חברות מאוד טובות. אפשר לשאול איך זה קרה,
איך איבדת את סבא שלך?"
"סבא שלי התגורר בקיבוץ בארי. ב107 המחבלים הנאצים נכנסו לביתו
וירו בו. לצערנו הוא לא הצליח לשרוד את זה."
"אני מצטערת.." אמרה עדן. "באמת כל כך קשה להכיל את כל הכאב הזה. אבי היה
חייל, הוא נסע להציל את תושבי קיבוץ בארי. אני מצטערת שהוא לא הצליח להגיע
לסבא שלך לפני שרצחו אותו"
"אולי זה קשה, אבל אני מאמינה שכל מה שקורה הוא קורה לטובה.. כנראה אביך היה
צריך להציל אנשים אחרים, שעוד לא סיימו את שליחותם בעולם הזה. סבי התנדב כל
חייו בבתי יתומים ואימץ שלושה ילדים. אני רוצה להמשיך את האור שלו בעולם הזה
ולהמשיך לשמח יתומים"
"וואו זה מקסים. אני יכולה לעזור לך בזה. לצערי ישנם המון יתומים חדשים שזקוקים
לתמיכה ואוזן קשבת…"
1019, קיבוץ חצרים, מגורי מפוני בארי:
"מוכנה להיכנס?" שאלה עדן.
"אין מוכנה ממני" השיבה רוני בשמחה.
הילדים חיכו להן ישובים במעגל. מצפים לפגוש אורחות חדשות.
"שלום ילדים מתוקים, מה שלומכם הבוקר?" פתחה עדן. "לי קוראים עדן, ולחברה פה
לידי קוראים רוני. שתינו הגענו היום להעביר לכן פעילות, לשחק ולצחוק אתכם. הבאנו
אפילו המון הפתעות! מי כאן אוהב שוקולד??"
"אנייי אניי!!" קולות שמחה והתרגשות נשמעו ברחבי החדר.
"מעולה!" השיבה רוני. "כי אני ועדן הכנו לכם פעילות מתוקה במיוחד"
רוני ועדן הגיעו למפגש עם ילדי בארי. הן הביאו להם צעצועים חדשים,
חטיפים וסוכריות, ואפילו הם הכינו יחד כדורי שוקולד. אבל יותר מהכל הן היו שם
בשביל לשמח, לצחוק יחד ולהקשיב לכל מה שעל ליבם.
רוני ועדן חשבו שהן עושות מעשה טוב רק עבור הילדים, אולם לאחר חודשים
רבים הן הבינו שהמפגשים עם הילדים והחברות בינהן, היטיבו להן אפילו יותר-
זה ריפא להן את הנפש.
"רוני הלך לנו ממש מעולה! אני חושבת שהילדים ממש שמחו" אמרה עדן לאחר
המפגש.
"כן, כמה ילדים ביקשו ממני שנגיע גם בשבוע הבא. מה את אומרת נגיע שוב?"
אמרה רוני.
"כן בטח, למה לא? היה נורא כיף. את האמת, שמרוב שהייתי עסוקה בעשייה לא היה
לי זמן לחשוב על המוות של אבא שלי. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה מאז
ה107 שהרגשתי משוחררת" השיבה עדן.
"אני חושבת שזאת הפעם הראשונה מאז אותו היום שהצלחתי לחייך ולשמוח באמת,
מכל הלב" אמרה רוני ודמעות של אושר נצצו בעיניה.
רוני, ילדה מופנמת שעברה המון קשיים,
ועדן, ילדה שמחה עם המון ביטחון עצמי,
מצליחות להתחבר ולהתאחד מתוך הקושי.
יחד, שתיהן מצליחות למצוא נקודות אור במקום הכי חשוך בחייהן.
יחד, הן צומחות מתוך הכאב.
