מבוך ללא מוצא/ נועה מנשה

הדלת נפתחת פעם בשנה וכל פעם שהיא נפתחת יוצאים ממנה בחורה ובחור. מעל הדלת רשום מספר השנים שנשארו לנו למצוא את היציאה.

אני הייתי השני שנכנס לכאן, יחד עם חברתי הטובה ביותר, לילי שמה.

אין לי מושג איפה אלו שנכנסו ראשונים נמצאים, וגם לא ממש אכפת לי כי אני אפילו לא יודע איפה אני נמצא.

רק בצהרי היום נותנים לנו אוכל ש"אמור" להספיק לכל שאר היום, מה שלגמרי לא.

לבינתיים אני ולילי האחרונים שנכנסו לכאן. אני די בטוח שהספירה התבלבלה לי אבל אני חושב שאני כאן כבר שני חודשים.

ונמאס. נמאס לי לראות את המספר המעצבן הזה מעל הדלת, נמאס לי מקירות האבן הארוכים ללא המוצא, נמאס לי להרגיע את לילי ולהגיד שאנחנו נמצא פתרון, כי אני אפילו לא מאמין לעצמי. אני רוצה בדיוק כמוה לחזור, לחיות את החיים שהכרנו לפני שהכניסו אותנו לכאן. לפי הדלת נשארו לנו עוד חמש שנים. זאת אומרת שנשארו עוד חמישה זוגות של אנשים שאמורים להיכנס.

ראשי לא הסתחרר כלל ולא הייתה לי בעיה לישון על ריצפת האבן כמו בחודשים הראשונים. ללילי דאגתי. למזלי ביום שנלקחנו היה איתי ג'קט ונתתי לה אותו כדי שתוכל להתכסות או מידי פעם להכין ממנו סוג של כרית.

עיניי התמלאו בדמעות. חשבתי על משפחתי, על אחותי הקטנה שיר שבדיוק יום לפני שהם לקחו אותנו היה לה יום הולדת.

ואחי הגדול, שון, שבדיוק התחתן אך זה לא מנע ממנו להיות האח הגדול הכי טוב שיכול להיות, ולהיות שם בשבילי.

בערך שעה לאחר שלילי נרדמה גם אני נרדמתי.

כשרק הגעתי לכאן חלומותיי היו מלאים בצבע, היו מלאים בדמיון ורעיונות.

אבל לאחר חצי שנה שאתה בוהה בקירות לבנים זה הדבר היחיד שאתה מסוגל לחלום עליו.

התעוררתי וגיליתי שלילי עוד ישנה. לא רציתי להיות לבד אבל לא רציתי להעירה, אז החלטי לנסות לצעוד קצת..

המספר של הדלת מאיר באור על, באור זהור מאוד, כאילו המספרים בוערים באש, אבל היו מאוד מאוד ברורים, כמו שאמרתי.

אבל לא,לא,לא. זאת המחשבה הראשונית שעלתה בראשי כאשר הסתכלתי על לוחית המספרים הזוהרת. יש כאן טעות, זה לא הגיוני.

הייתי חייב בלית ברירה להעיר את לילי "ל..לילי ,ת..תראי את זה, תתעוררי" גמגמתי מלחץ. לילי התעוררה ועייניה שהיו כמעט עצומות נפתחו לרווחה. "אבל זה לא הגיוני בכלל, אתמול היה כתוב חמש שנים ועכשיו כתוב רק-" אמרה לילי. "12 שעות" השלמתי אותה.

התחלתי לרוץ ולרוץ ללא שליטה, השארתי את ילקוטי בצד ואינני יודע כבר איפה הוא.

ואז נזכרתי. "אנחנו לא נספיק" אמרתי. "למה לא?" שאלה, היא הייתה האופטימית יותר מבין שנינו. "את זוכרת מה אמרו לנו שכשרק הגענו?"

"סוף לדרכים, תמיד יש מוצא. בין שלושה מכשולים הדרך חוצה, אחד רע וגרוע מהשני, בין חומות ובעיות אתם נמצאים. הדלת השניה היא לאלו שמגיעים" דקלמה.

"בדיוק, שלושה מכשולים! אנחנו עברנו אחד ואת זוכרת עד כמה שנינו נפצענו". שנינו עצמנו עיניים בכאב, זה היה זיכרון לא בדיוק מדהים.

"ולקח לנו-" המשכתי לומר. היא השתיקה אותי. "אנחנו צריכים לעשות, לא לחשוב" אמרה.

המשכנו בדרכנו. שעה עברה והסימון 'אחת עשרה' שעות האיר בחוזקה. "לילי-" התחלתי לומר אך אז נשמע הצפצוץ הנורא הזה.

אנחנו מול עוד משימה המשימה השנייה. לא ידעתי אם להרגיש הקלה על כך שנשאר לנו עוד זמן והגענו למשימה כבר עכש-

אבל מחשבותי נעצרו. שמעתי צעדים. זה היה שון. זה הוא, אחי הגדול. רציתי עליו וקפצתי לחבק אותו. "אני-" לא הייתי מסוגל לבטא את עצמי.

ראיתי את לילי, היא לא הייתה נראת מאושרת, בכלל לא. היא באה והתקרבה אל שנינו. "אתה לא. נכון?" שאלה. לא הייתי מסוגל להבין למה היא התכוונה בכלל. זה לא עיניין אותי. היא עשתה לי סימן להתרחק מעט.

זזתי, והיא,לילי בעטה בו בכל כוחה. לילי תמיד הייתה חזקה. הוא עף, אך לא נראה שהוא נפגע, לא נראה שאפילו כאב לו מעט.

זה העביר אותי ישירות למסקנה הנוראית לגמרי הזאת- הוא לא אחי.

לא ידעתי מה לעשות, הילקוט היה ללא ה"שוץ" שלי. "שוץ" היו מין זוג כפפות מלאות ב"קסם", כל אחד היה חייב לקבל כאלו בגיל שתים עשרה. הם היו בשביל הגנה וברור שניסנו להיחלץ או לעוף בעזרתן אבל זה פשוט לא כל המבוך.

אבל שלי לא עלי, לפחות שלה עליה. היא שמה את ה"שוץ" והתחילה לפעול. היא מדהימה, יוצאת דופן, אבל לא יכולתי שהיא תתמודד עם זה לבד. קפצתי עליו ומנעתי ממנו לזוז, והיא עשתה עליו כישוף קיפאון.

הבסנו אותו והמשכנו ללכת.

"את ממש מדהימה" אמרתי והיא חייכה. "גם אתה דן. זאת אחת הסיבות שאנחנו חברים" אמרה ולא יכולתי שלא לחייך. לצערי הסיבות לחייך בחודשים שאנחנו נמצאים פה הולכות ופוחתות.

המשכנו ללכת במשך חמש שעות ואז עשינו הפסקה של שעה בערך. עוד נשאר לנו ארבע שעות ומכשול אחד.

לאחר שעה ראיתי את האור המסמן שנשארו לנו שלוש שעות, ותיעבתי אותו לגמרי.

אני ולילי דיברנו לא מעט. היא המציאה סיפור על תחרות סיפורים, אני סיפרתי לה על מה אני מתכנן לעשות שאנחנו נצא. נשארו 5 דקות והתקוות שבקושי היו, הלכו ופחתו.

ואז פגשנו את זה-

המכשול האחרון,

והוא היה הדלת. עצמה. הדלת.

לא האמנתי, היה שם גם שולחן, עם מעטפה עליו. לילי פתחה אותה. היא התחילה לבכות. "לא,לא,לא!" היא אמרה, חטפתי מידיה את הפתק שהיה בתוך המעטפה. "דרך אחת יש מכאן לצאת, זאת לא אחרת מהדלת. אל תראו שום חרטה, כי רק לאחד יש את חופש היציאה".

לא נכון! הם משקרים! חשבתי בראשי כמו ילד קטן שלא רוצה להאמין לעובדות.

רעדתי. נשארה דקה. החזקתי בידיה. "תעברי" אמרתי והמשכתי, "תצאי מפה..".

"לא בלעדייך!" אמרה בעיניים דומעות. היא רעדה גם. "רק אחד מאיתנו יכול לצאת.. והחופש שלך הוא עדיף בשבילי משלי" אמרתי. דחפתי אותה מחוץ לדלת והיא הסתכלה עליי בעצב. "עוד נפגש, אני בטוח בזה" אמרתי.

והדלת נסגרה.

עד כמה אהבת את היצירה?