מבעד למראה
מאת גלי צוהר
נכנסתי לחדר, זרקתי את התיק על הרצפה וטרקתי את הדלת.
התיישבתי על המיטה והתחלתי לדבר למראה: "אוף אין לי כוח לחיים האלה יותר. הכל על הפנים. שום דבר לא הולך לי: בבית הספר משנים כל הזמן את השיעורים, את המורות ואת המערכת. אני שמנה ומכוערת ושונאת את איך שאני נראית. אני ממש רוצה אייפון כמו שיש לכולם אבל אין לי כסף לזה וזה נורא יקר אז גם ההורים שלי לא יכולים לשלם לי על זה. אני מרגישה כל היום רע וששום דבר לא הולך לי!" עשיתי למראה פרצוף מבואס והוצאתי לשון. פתאום המראה התחילה לנצנץ. התקרבתי למראה, ובלי לשים לב מעדתי קדימה ופתאום- פוף! אני נופלת ונופלת, עד שהרגליים שלי נוגעות בדשא רך. הסתובבתי וראיתי בית. זה היה בית לבן עם חלונות חומים ודלת עץ גדולה. הבית היה ממש גדול, כמעט שלוש קומות. התקרבתי לבית ופתחתי את הדלת, וראיתי שם מלא חדרים גדולים ויפים, סלון ענק ומטבח מהממם. היו שם חדר הורים, חדר אורחים, ואפילו אמבטיה ענקית שלידה חדר יפה כמו החדר שתמיד חלמתי עליו: שטיח לבן פרוותי וארון לבן גדול עם מלא בגדים, שולחן כתיבה עם תכשיטים ועגילים, כיסא לבן יפה, ערסל ומיטה ענקית. על המיטה ישבה ילדה שהייתה נראית ממש כמוני, רק עם כמה שינויים. התלתי להילחץ ושאלתי, "רגע, איך זה הגיוני? אני פה או שלא? מה קורה פה? מי את?"
ה"אני" שעל המיטה קמה, ניגשה אליי והתחילה לדבר: "אני את מבעד למראה. איך שהיית רוצה להיות ולהיראות, כל החלומות החיצוניים שלך: אני רזה כמו שתמיד רצית להיות, יש לי שיער ארוך עם פס סגול, נזם ומלא עגילים באוזניים. אני גם בת יחידה ואני הכי מקובלת בשבט, כולם רוצים את תשומת הלב שלי. אני גם אוכלת כל מה שבא לי ועדיין נשארת רזה, ואני גם ממה עשירה. בקיצור, כל מה שתמיד רצית להיות". עניתי "איך אני מקנאה בך. אני כל הזמן רוצה להיות כמוך. בטח החיים שלך מושלמים, איזה כיף לך!". "מה?" היא אמרה כמעט בצעקה. "רגע, אבל אני מקנאה בך וחולמת להיות כמוך כל היום, כל הזמן! אולי מאיך שתיארתי לך את עצמי הייתי נשמעת כמו מישהי עם חיים מושלמים, אבל אני שונאת את החיים שלי כל הזמן. אין לי באמת חברות טובות כמו שיש לך, ואין לי צחוק מתגלגל וחיוך גדול כמו לך וגם כל השבוע ובעיקר בשבתות משעמם לי. הלוואי שהיו לי אחים או אחיות! ויש עוד כל כך הרבה סיבות שהייתי רוצה להיות את!" היא אמרה ונאנחה אנחה כבדה. אמרתי לה שאף פעם לא נוכל להיות מרוצים ממה שיש לנו. תמיד נרצה עוד ועוד ולשנות דברים, ושעכשיו אני מבינה שהכי חשוב זה פשוט לשמוח בחיים שלך ובמי שאת ולא לחפש מגרעות. בכל דבר למצוא את המעלות. ניגשתי אל "גלי המושלמת" וחיבקתי אותה. "ביי, אני אתגעגע אלייך, תבואי לבקר שוב בקרוב!" היא אמרה ונעלמה. פתאום שמעתי מישהו קורא לי "גלי, גלי, קומי יש לך בית ספר!" קמתי וראיתי שאני בחדר שלי. התארגנתי, התלבשתי ויצאתי לבית הספר מלאת תקווה.
כשחזרתי הנחתי את התיק על הכיסא והסתכלתי במראה. "גלי המושלמת" הייתה שם. חייכתי אליה. היא קרצה לי ונעלמה.
