אלו היו השבועות הקשים ביותר בחיי
מאז השביעי לאוקטובר חיי השתנו מהקצה אל הקצה. כמו מליונים במדינת ישראל גם אני הופתעתי כשנשמעה האזעקה בשעה שש וחצי בבוקר, גם אני חשבתי שמדובר בעניין פעוט או שבמקרה הכי גרוע יתחיל מבצע שיגמר תוך שבוע- שבועיים. אבל כשבדרך לבית הכנסת ראיתי את אבא שלי מכניס את הטלפון שלו לכיס, הבנתי שזה משהו רציני הרבה יותר מכל מה שחוויתי בכל ימי חיי ואולי מכל ההיסטוריה של המדינה.הגענו לבית הכנסת וכולם נראו המומים, מיד סבי ואבי הלכו מהר לכיוון דוד שלי ודיברו שם בשקט. שלושתם קצינים בכירים במילואים ולשלושתם היה טלפון.
הם עדכנו את כולם בחדשות שהגיעו, ובשעה תשע הגיעה הבשורה הקשה, רוב בני קיבוץ בארי שבויים בידי החמאס, שהצליחו בדרך לא דרך להכניס מאות לוחמי נוח'בה לשטח מדינת ישראל לאחר שפרצו את גדר הגבול.
לאחר רבע שעה אבא שלי לקח אותי לצד וסיפר לי את מה שהנחתי שיקרה, הוא יוצא למילואים כדי לעזור במאמץ המלחמתי.
שאר היום עבר עלינו בחרדה רבה, לאבי, לאחי שנשאר בבית בלי יכולת לתקשר עימנו, לעשרות אלפי תושבי העוטף ולעתיד המדינה כולה.כשיצאה שבת סבי הסיע אותנו הביתה. רק שבאמצע הדרך החלה אזעקה. ירדנו מהר מהרכב ונשכבנו על האדמה הלחה, אלו חד משמעית היו הדקות הארוכות ביותר בחיי, לחץ ופחד הציפו את כל גופי אבל הייתי חייב להראות חזק בשביל האחים הקטנים שלי שפחדו הרבה יותר ממני.עברו יומיים מאז אותו יום נורא, יום בו טבחו בעמנו, יום בו אנחנו כמדינה נכשלנו בהגנה על עצמנו, ויום בו רבים איבדו את היקרים לליבם.
רק אז התבררו מימדי האסון- אלפים רבים של נופלים ומעל למאתיים חטופים.
באותו זמן לא ראינו את אבי כלל, הוא לא יצא ממטה הערכת מצב החטופים ברמלה, גם דוד שלי נקרא למילואים ומשפחתו, אשתו עם שני ילדים קטנים הגיעו להתארח אצלנו כדי שנוכל לעזור.
באותם ימים נפלה רוחנו, בכל יום שעבר דווחו על עוד נופלים, נחרדתי, אבל לא חשבתי שזה יגיע אלי…
היתה זו שעת צהריים, כשהתקשרו לאימי, פניה הלכו ונפלו ככל שהתקדמה השיחה, לבסוף, כהסתיימה השיחה היא הביטה בנו במבט קפוא ורק אמרה: אביתר נפל.
אביתר הוא בן דודי, הוא קצין בשירות סדיר בסיירת מטכ"ל.
לא האמנתי, מה?!?, צעקתי,
כן, ענתה אמא. "הוא נפגע מצלף ערבי בשעה שנלחם כדי "לנקות" את שדרות ממחבלי חמאס".
במשך שלוש השעות האחרונות הוא נלחם על חייו, אבל לפני חצי שעה הוא הפסיד. סיימה אמא בעצב.
שתקתי. לא היה לי מה להגיד, אף פעם לא הייתי מחובר כל כך לאביתר, הוא גדול ממני בעשור, אבל בכל זאת הוא קרוב משפחה שלי.
וזה לא נעים בכלל שהמוות מגיע עד אליך, זה משהו אחד שאדם שאתה לא מכיר נופל, וזה משהו שונה לגמרי כשהוא קרוב אליך, החייל ההוא.
מחר הלוויה, אמרה אמא, תתארגנו.מעולם לא הייתי בלוויה.
זו היית חוויה מוזרה, גם עצבות רבה כמובן, אך גם המון כוח וגאווה, הוא נפל בהגנה על המולדת הקריב את עצמו בשבילנו.
בכיר ממשרד הביטחון הגיע לדבר, הוא אמר שהוא יודע שהמילים שלו לא יעזרו כל כך אבל שאביתר היה גיבור, הוא מת אומנם אבל לקח איתו לקבר עוד תשעה ממחבלי חמאס, והגן בגופו על שלושה מהחיילים הכפופים לו.
אחרי הלוויה יצאנו מחוזקים יותר ובהחלטה נחרצת שאולי אביתר מת, אבל הוא מת כדי שאנחנו נחיה את חיינו רגועים יותר, ולהאשים את עצמנו לא יעזור.
עברו שבועיים שבהם עוד התאבלנו על אביתר, אבל התחזקנו יותר ויותר מיום ליום.
בדיוק הודיעו שצהל נכנס לפעולה מלאה ברצועת עזה,
פעולה שבה היה אמור לקחת חלק גדול אביתר בתור קצין מטכל, אבל אביתר אינו, ולא ישוב עוד לעולם. שעות ספורות אחרי ההכרזה חזר אבא הביתה- בפעם הראשונה מתחילת הלחימה, שמחנו מאוד אבל במבטו היו מעורבבים עם מבט השמחה גם עצב ופחד. הוא אמר לנו לשבת כי הוא צריך להגיד לנו משהו, כולנו נלחצנו, "טוב, אתם יודעים שמאוד התגעגעתי אבל המדינה קוראת לי, אני צריך לצאת לצבא" הוא אמר.
אבל אתה עכשיו במילואים לא? שאלתי, כן, אני במילואים אבל עקב התמרון נדרשתי לחזור לתפקיד הקודם שלי, סמג"ד גולני, ולהיכנס לתמרון ברצועה.
זה לא מסוכן נורא? שאל אחי.
זה כן, אבל אני חייב, אמר אבא. באתי כדי להרגיע אתכם ולנוח יום לפני שיוצאים, אני צריך לצאת מחר בחמש בבוקר.
כולנו הצטערנו, כעסנו על הצבא, אבל בעיקר פחדנו, הרי רק לפני שבועיים איבדנו את אביתר. אני אשמור על עצמי, הבטיח אבא. כמובן שלא רצינו שהוא ילך, אבל הוא היה חייב, ולמחרת בבוקר הוא נסע.במהלך השבועיים הבאים לא שמענו כלל מאבא למעט שיחה אחת קצרה מטלפון לוויני שקיבל מאחראי התקשורת של החטיבה, אבא הסביר שהגדוד שלו הוא אחד הגדודים הראשונים בשיירה, והם עובדים קשה, פתאום אחי הקטן התפרץ: הרגת כבר מחבלים?! הוא שאל, אני… אני עושה מה שצריך…ענה לו אבא. אבא ניסה לענות לו בעדינות, אבל כולנו ידענו את המשמעות; אבא רצח מחבלים, ולא מעט כנראה…
אבל היום, לאחר שבועיים שהוא בעזה, יצאו לפנות בוקר הכרזות שגדוד הדגל של גולני, הגדוד המוביל, נתקל במנהרה ענקית של מחבלים ותוך כדי הקרב חיילי צהל חורידו בכיר בחמאס, אבל במחיר של עשרות חיילים פצועים קשה…
זינקתי מהמיטה, רצתי לחדרים וצעקתי: "הגדוד של אבא נתקל במחבלים!!", אמא יצאה לראות מה קרה ונבהלה; עד מהרה התקשרנו לדוד שלי, גם הוא בכיר בצבא, ושאלנו אותו על ההתקלות. הוא אמר שהכל חסוי ושעוד בודקים מי פצוע, ושהכי חשוב שלא נדאג. לא, קבעתי בפניו, אנחנו הולכים לגבול, יש סיכוי שאבא פצוע אנחנו רוצים להיות שם איתו. לא יכניסו אתכם; טען הדוד. אז בוא איתנו, ביקשתי.
לבסוף הוא החליט להיענות ובשעה שבע יצאנו ארבעה: אני, אחי הגדול, אמא, ודוד שלי, שני אחי הקטנים נשלחו למשמורת אצל סבתא.
לאחר שעה וחצי של נסיעה מתוחה הגיעה ההודעה: אבא פצוע קשה, הוא נלחם כאריה וחיסל את הבכיר לבדו, אבל יכול להיות שישלם על גם בחייו.
האווירה החמירה עוד יותר, פתאום העיניים שלי מבחינות דמיות מכוסות בבד ירוק, מסתערבים? שאלתי את הדוד, מה פתאום! אין מסתערבים בדרום עכשיו, הוא ענה. אז מי הם, שאלתי אותו והצבעתי על הדמויות.
פתאום הדוד סינן קללה ופקד עלינו להיות בשקט, אלו מחבלים, שחדרו ככל הנראה דרך החוף… הוא סינן. הוא חשב מהר והתחיל לירות לכיוונם בנשק האישי שלו, תוך כדי הם התארגנו והחלו להשיב אש, בינתיים אנחנו הסתתרנו בתוך האוטו.
פתאום נשמע בום! חזק ואז… שקט.
הרמתי את הראש וראיתי את הדוד לידי כשבידו יש חור ירי, מולו היו הגופות של המחבלים, יש עזרה בדרך…
אבל גם יש מחבל שברח, תגיד להם, טוב? אמר הדוד והתעלף.
הוא צדק, שלוש דקות אחר שנגמר האירוע מילאו חיילים את הזירה, כששמעו מה קרה ומי אנחנו הסיעו אותנו ליציאה מעזה, להיכן שיביאו את אבא, הם גם פינו את הדוד שלי לאשקלון.
כשהגענו למחנה ראינו חיילים מפנים את הפצועים, מיד רצנו לשם אבל עצרו אותנו, ואמרו שנוכל לראות אותו אחרי שייצבו אותו אבל שלא נשקפת סכנה ממשית לחייו. נרגעו, והתיישבנו להסתכל על גבול עזה בתמיהה אם אי פעם נחזור לרצועה ולגוש קטיף.
כשנתנו לנו להגיע לאבא הוא היה במצב לא טוב מאוד, הגוף מלא חתכים אבל גם הנפש פצועה, הוא הסתכל אלינו במבט במזוגג ולחש: תודה.
רק כשיצאנו ראיתי את החיילים הנופלים, הבנתי שלאבא היה מזל גדול שהוא חיי עדיין, מזל שלחיילים האלו לא היה, מזל שאנחנו זקוקים לו במצב כל כך שברירי.
רק אחרי שראיתי את הנופלים ואת מה שעשו הבנתי את פירוש המשפט: *"במותם, ציוו לנו את החיים"*