יצאתי מהבית שכבר לא יהיה
שלי
וסגרתי את הדלת.
זאת שלכולם יש בקיבוץ
חומה ודקה,
דרכה היו נכנסים מוכרים ואהובים,
צלילים של ציפורים כלבים וילדים משחקים.
דלת שלעיתים רחוקות ננעלה.
שעות ספורות אחר-כך
אני סוגרת מאחורי דלת
לבנה וכבדה
שמייד ננעלת.
לבל יכנסו הזרים המסוכנים.
ככה, ביום בהיר
בתמימות,
מהקיבוץ לעיר.
כשאפתח שוב את הדלת הלבנה,
אגלה בהפתעה –
שלא כל הדלתות הלבנות
מובילות לממ"ד.
תפריט
