מה שקרה / דניאלה רבקה דין

ריינה

לרוץ. לברוח. עשיתי את אלה כל חיי. גם עכשיו. הרגשתי את הריאות שלי דוקרות ואת הלמות הלב שלי. נכנסתי לרחוב צדדי, פרצתי למכונית והתחלתי לנסוע, לא הורדתי את הרגל מ(הזה שמאיץ).
הסתכלתי על שעון המכונית. 8:00 בערב.
'נראה לי שעבר מספיק זמן' חשבתי ויצאתי מהרכב לכיוון בית מלון גדול, לבן, שניצב בפינת הרחוב. חייכתי לעצמי. הרודפים לא יצפו שאהיה בבית מלון יקר כזה. חוץ מזה שלא יזיק לי קצת פינוק. עברתי כבדרך אגב ליד כספומט, הסתכלתי טוב שהרחוב ריק, והתחלתי בפריצה. כעבור 5 דקות יצאו כמה שטרות של 100 ו200. חייכתי בשביעות רצון.

שכבתי במיטה הענקית של בית המלון. הקופאית די חשדה כשהוצאתי כמה מאות מהכיס, אבל לא נורא. ממילא לא אישאר שם ליותר מיומיים. בפעם האחרונה שנשארה במקום כלשהוא יותר מיומיים הם השיגו אותה, רק בקושי הצליחה להימלט. התיישבתי על כיסא ליד הטלוויזיה והדלקתי את השלט. על הטלוויזיה נראו כמה שריפות והקריינית שלידם התחילה לדבר:
"הפירומן עדיין לא ידוע.." כיביתי את הטלוויזיה. בבת אחת חזרו המראות ונזכרתי בבית שלי שנשרף. בצרחות. במתח שעמד באוויר כשבשרו לי שאף אחד לא שרד…
'לנוע' הזכרתי לעצמי 'להמשיך הלאה. לא לשקוע בעבר'.

נרדמתי. בחלום שלי ראיתי שולחן קטן בתוך חדר לבן קטן שקירותיו כבר התחילו להתקלף. סביב השולחן ישבו שני אנשים. "אני לא מוכן." נשמע קולו הכמעט לוחש והרועד של ההאקר שישב בקצה אחד של השולחן. "אני לא מוכן שתהרגו ילד וילדה בני 14 חפים מפשע."
האיש שישב בקצה השני של השולחן  לבש חליפה שחורה, והביט בהאקר בזלזול.
"דבר ראשון, אנחנו לא רוצחים. לא נהרוג אותם. דבר שני, הם יכולים לגרום נזק רב מכפי שאתה מדמיין. הם מפרישים גז כאשר הם משתמשים בכוחות שלהם, גם אם הם לא מודעים לכך שיש להם כאלה. הגז הזה גורם לחולשה של אנשים, למחלות קשות, ובמקרים קיצוניים גם להרג."
האיש רכן קדימה "חוץ מזה, יש לנו גם דרכים אחרות להבטיח את שיתוף פעולתך." ידיו השתעשעו באקדח שצץ משום מקום.
ההאקר צמצם את עיניו. "מה אתם צריכים שאעשה?" "תבדוק איפה הבת נמצאת, דרכה נמצא כבר את הילד. השם שלה הוא ריינה. אז מוסכם?" שאל כשאיש המחשבים קם. "כן" ההאקר גמגם. "עד מחר." האיש בחליפה חייך בשביעות רצון ונשען לאחור בכיסאו.

התעוררתי שטופת זיעה. לא הצלחתי להוציא מראשי את החלום. זה רק חלום. הזכרתי לעצמי בפעם השלישית. אבל הוא דיבר עלי. הוא אמר את השם שלי. מה אם זה אמיתי? המחשבה הזאת ניקרה בי כל היום. טוב, אני צריכה ללכת עכשיו. התחלתי ללכת בכיוון הדלפק כשנתקלתי במישהו.
"תסתכלי לאן את הולכת" רטן.
"ממש סליחה" גלגלתי עיניים. הבטתי בו לרגע. הוא היה מוכר לי מאיפה שהוא… אבל לפני שהספקתי לבדוק הוא הלך. משכתי בכתפיים והמשכתי ללכת.

ג'ק

הפנים שנתקלתי בהם היו מוכרות לי… אני רק לא זוכר מאיפה. עליתי לחדר שלי בבית המלון. חדר מס 72. ישבתי לרגע על המיטה. למה זה כל כך מציק לי? אבל הרגשתי שאני מכיר אותה. יודע מי זאת. לא משנה, זה יכול לחכות למחר. נרדמתי תוך 3 דקות. בחלום שלי ראיתי את מה שקרה, כשהבית שלנו נשרף… אני חזרתי ממגרש הטניס עם אחותי, וכמו תמיד, ניצחתי אותה 9 – 0.
המשכתי לצחוק עליה עד שראיתי את אחותי כורעת על הדשא, מביטה בעיניים מבוהלות בבית הענק והלבן שמולנו נשרף. הבית שלנו. התעוררתי מתנשף. בבת אחת הכול התחבר. אחותי שרדה את השריפה. אני מקווה שהיא לא התרחקה יותר מדי, אני חייב למצוא אותה. ארזתי את כל החפצים הבודדים שלי ירדתי במהירות במדרגות, ויצאתי מבית המלון אפילו בלי לשלם. איך אני אמצא אותה אחרי שהיא כבר נסעה? נאנחתי בייאוש. וכמו תמיד, הרעיון פשוט צץ לי.
חזרתי לדלפק בית המלון ואמרתי למוכרת (לזאתי שעומדת) בדלפק: "אפשר בבקשה את מספר הטלפון של לקוחה קודמת, ריינה?" "מצטערים, אנחנו לא מוסרים פרטים אישיים של הלקוחות שלנו" ענתה המוכרת בלי להסתכל עלי. הוצאתי מהכיס ערימת מזומנים והנחתי אותה על הדלפק. "ועכשיו?" המוכרת לקחה את הכסף וכתבה לי את מספר הטלפון על דף.

נשמתי עמוק, ובידיים רועדות התקשרתי. "שלום?" ענה קול מהצד השני של הקו אחרי 3 צלצולים.
"ריינה?" שאלתי,
"מאיפה אתה יודע את השם שלי?" היא נשמעה מבולבלת ומפוחדת בו זמנית.
"את מכירה אותי, קוראים לי ג'ק" ניסיתי להרגיע אותה. שמעתי נשימה חדה מהצד השני של הקו
"אנחנו צריכים להיפגש." "מה דעתך על הבית הנטוש? זה שליד הבית שלנו – שהיה לנו?" הצעתי. כשהיינו קטנים היינו הולכים אליו רוב הזמן, לשחק.
"אוקיי." היא שתקה לרגע, "גם אחריך רודפים?" נאנחתי "כן, ואני מניח שאת יודעת שאלו חבורה של בני אדם?" "כן, טוב, אז ניפגש?" "כן, ביי" טוב, השיחה הזאת הייתה יותר קלה משחשבתי. עכשיו רק נשאר לנסוע לבית הנטוש ולפגוש את אחותי. רק עכשיו הבנתי מה המשמעות, כמה הייתי עסוק בלהדחיק עד שלא שמתי לב כמה התגעגעתי.

ה"רעים"

האיש בחליפה השחורה ישב על כיסא ושילב ידיים. ההאקר שישב בצד השני הביט באימה טהורה באיש שישב מולו.
"ובכן," אמר בקול גס האיש בחליפה "יש דיווחים? אתה יודע איפה היא נמצאת?"
"לא" טיפת זיעה נטפה מגבו של ההאקר.
"לא?! אתה בטוח בתשובתך?" ענה קולו הלוחש והארסי של האיש בחליפה
"אני מתכוון אני לא יודע איפה היא נמצאת, אני צותתי לשיחה שלה עם אחיה והם מתכוונים להגיע לבית נטוש" ההאקר דיבר במהירות ובפחד. האיש בחליפה נשען לאחור בכיסאו וחייך בשביעות רצון. "אתה יכול ללכת" ההאקר יצא במהירות מפתיעה וברח.

ריינה

תפסתי מונית ונסעתי במשך שעה בערך עד שהגעתי לבית הנטוש. זיכרונות צפו ועלו, ההורים שלי עומדים בצד ומביטים בשני ילדים בני חמש משחקים תופסת. אני ואח שלי, עושים פיקניק עם ההורים, משחקים כדורגל על הדשא הירוק… נאבקתי בדמעות. אני לא יכולה לבכות עכשיו, כשסוף סוף אקבל חלק ממה שהיה בחזרה. יצאתי מהמכונית והלכתי לכיוון הבניין הלבן. הלב שלי פעם חזק. נכנסתי. מוכנה לראות את אחי. החדר היה חשוך, והרגשתי כן של רובה קר על הגב שלי. מלכודת. הרגשתי את הדם אוזל מפניי.
"ידיים למעלה!" פקד קול גס וקר מאחוריי. הרמתי ידיים. משהו שם שק על פניי, בעט אותי אל כיסא וקשר אותי אליו. כמה לחשושים נשמעו מצד החדר:
"שים את זה על הראש שלה. אני מקווה שזה יעבוד." , "מה זה אמור לעשות?" "לנעול אותה בתוך הראש שלה. אחרי זה נשתמש בה בתור פיתיון לאח שלה." אני לא יודעת מה זה נעילת ראש, אבל זה לא נשמע טוב. חשבתי לעצמי בבהלה. אה כן, וגם לא לשמש בתור פיתיון.

שמעתי משהו מתקרב אלי באיטיות, כאילו מפחד שאני אנשך אותו, לרגע באמת חשבתי לעשות את זה, עד שנזכרתי ברובה. הרגשתי משהו מונח על ראשי. הרגשתי שאני נופלת, ואז נחתי על דיונת חול. הבטתי מסביבי, לא היה שום דבר מסביבי, חוץ מחול, חול, ואיזו הפתעה, עוד חול. אבל זה לא הגיוני. ניסיתי לחשוב בלי להיכנס לפאניקה. הרי כמה שניות לפני אני עמדתי בתוך בניין… אבל לא הצלחתי לזכור איך הוא נראה. ניסיתי להיזכר מה קרה לפני שנכנסתי לבניין, למה נכנסתי לשם? התחלתי להיבהל. אני לא זוכרת שום דבר ממה שקרה לפני שנכנסתי לבניין! מה זה המקום הזה? ואיך הגעתי אליו?

קמתי והתחלתי ללכת בתוך המדבר. כאילו כל החיים שלי חייתי בו. בעצם, נראה לי שאני באמת חיה בו כול החיים שלי. אני חייבת למצוא אוכל לפני שהלילה ירד.

ג'ק

יצאתי מהרכב וטרקתי את הדלת, נעצתי את מבטי בבית הנטוש. אני לא מאמין שאחרי כל כך הרבה זמן אני אפגוש את אחותי. הלכתי לשם במהירות ככל שנשאו אותי רגליי. "ידים למעלה!" שמעתי קול חזק מהבית. עצרתי בבת אחת. משהו ידע שאני ואחותי הולכים להיפגש כאן. זאת מלכודת. ריינה בטח נפלה לתוכה. רצתי לעבר שיח גדול ונכנסתי לתוכו. אני צריך להטעות אותם איך שהוא ולגרום להם ללכת מריינה, ואז אני אוכל להיכנס, לשחרר אותה ולצאת משם.

חייכתי חיוך עקמומי כשהרעיון הבזיק בראשי. פתחתי את הטלפון וסימסתי לריינה:
"הי ריינה, מצטער, אני לא אוכל להגיע עד לבית הנטוש, אני מחכה לך בסניף מקדולנדס הקרוב." שמעתי משהו מקלל מהבית הנטוש. כמעט שניה אחרי זה "ריינה" ענתה:
"אני כבר בבית הנטוש. בטוח שאתה לא יכול לבוא?" אני: "מצטער, נגמר לי הכסף למונית והנהג עצר ולא הסכים לנסוע אפילו לא עוד כמה מטרים." "ריינה": "בסדר, אני באה." כעבור 3 שניות ראיתי 3 אנשים יוצאים מהבית. חיכיתי עד שאלה שיצאו לתפוס אותי יצאו מטווח ראיה, ויצאתי מהשיח. אני משער שהאנשים שיצאו השאירו בבית הנטוש כמה שומרים. הלכתי לכיוון החלון והצצתי לבפנים. היו שם 2 אנשים, שלא נראו חזקים במיוחד, אבל היו להם אקדחים. הלכתי עד לקיר האחורי של הבית, והתחלתי לטפס אל התקרה. למעלה היה חור בגג, (אני יודע שזאת לא הייתה התוכנית הכי מבריקה, במבט לאחור, אבל היי, הייתי ממש לחוץ) אני יכול לטפס למעלה, לקפוץ לאחד מהם על הגב, ולקחת לו את הרובה. הגעתי לגג, מתחתי את פרקי אצבעותיי והסתערתי. נחתי על הכתפיים של אחד מהם, שנפל על הרצפה, הכנסתי לו אגרוף ולקחתי לו את הרובה. נתתי בעיטה לשני, שנפל אל הקיר, והרובה נפל מידיו. הייתי די מרוצה מעצמי עד ששמעתי קולות מבחוץ.
"עבד עלינו"… …"איך הוא היה יכול לדעת?" החוורתי.  הרגשתי כאילו הדופק שלי נעצר. הרצפה התחילה להתרומם, ואני הלכתי וגבהתי. לא, אני לא גבהתי, אני ריחפתי. מה הולך כאן?! כעבור כמה שניות התנגשתי בתקרה.

שלושת האנשים שיצאו למצוא אותי נכנסו. אחד מהם החזיק המבורגר, ובלי רצון הפה שלי התמלא ריר. כבר 3 שעות לא אכלתי. האיש הראשון נעצר בפתאומיות והשאר התנגשו בו. הוא רץ לעבר 2 האנשים החצי מעולפים ששכבו באחת הפינות. הוא צמצם את עיניו.
"הילד עבר כאן. הבוס לא יהיה מרוצה." הוא התחיל להשתעל בפתאומיות. אחד האנשים ניגש אליו במהירות ובעיניים פעורות.
"זה בדיוק כמו שהבוס אמר. כששני הילדים משתמשים בקסם הם מפרישים גז שגורם לחולשה של אנשים ולמחלות. הילד איפה שהוא כאן. והוא משתמש בקסם."
בזמן שניסיתי למצוא תוכנית מילוט הסתכלתי לרגע על ריינה. על ראשה היה מונח מין נזר, ואני מניח שזה מה שגרם לה לאבד את ההכרה. לבד אני בטח לא אצליח להתמודד עם שלושת האנשים שעמדו שם, ונראו הרבה יותר חזקים משני האנשים שעילפתי, אבל אני וריינה ביחד? אני די בטוח שנצליח למוטט אותם.
"תסרוק את השטח, אני רוצה שתבדוק כל סנטימטר בשטח לפני שתחזור לכאן." אמר איש אחד, שבטח היה המנהיג, ומיד פרץ בהתקף שיעולים. האיש שאליו פנה המנהיג הנהן ויצא בריצה.

אוקיי, עכשיו אני צריך הסחת דעת מספקת. הבטתי סביבי וניסיתי לחשוב. ואז נזכרתי שביד שלי יש אקדח, מענין אם יש לי גם טלקינזיס. בהתחלה הוא כמעט נפל על הראש של אחד האנשים, אבל ברגע האחרון הצלחתי להרים אותו. השטתי אותו לאורך התקרה עד שהצלחתי להוציא אותו מהבית ולזרוק אותו מהמדשאה. שני השומרים יצאו במהירות לכיוון הקול. בינתיים אני שייטתי לכיוון ריינה, הורדתי מהראש שלה את הנזר, והרמתי אותה למעלה. והיא הייתה די כבדה. יצאתי דרך החור בגג והורדתי לשם את ריינה.

ריינה

המשכתי ללכת… וללכת.. נדמה לי שעברה כבר שעה עם כל הדרך הזאת. עד שפתאום, בדיוק כמו שנכנסתי למדבר, יצאתי ממנו בבת אחת. עמדתי על גג, מעלי היה נער שהביט בי מודאג.
"ריינה?" הוא שאל. בבת אחת נזכרתי בהכול.  בבית הנטוש, במלכודת, ובאח שלי.
"בוא נלך מכאן." אמרתי  "כמה שיותר מהר." הרגשתי את הגרון שלי יבש. ג'ק הנהן.
"אבל איך נעקוף את השומרים?" שאלתי בדאגה. "תסמכי עלי." ג'ק חייך חיוך עקמומי. הוא הרים אותי, עצם את עיניו והתרכז. כעבור כמה שניות ריחפנו בהתחלה חשבתי שזה ההמשך של סיוט המדבר החולי. ג'ק המשיך לרחף ולשייט במשך 20 דקות, עד שיצאנו מהעיר. הוא נחת, תשוש, על גג של אחת מהחנויות. "אתה חייב ללמד אותי לעשות את זה." אמרתי כשהוריד אותי.
"אני אלמד אותך מחר." הוא אמר בחיוך "בינתיים הדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה לישון." עדיין לא ניצחנו, ואסור להיות שאננים, אבל אנחנו ביחד וזה מספיק לי לבינתיים.

עוברים לסיפור מנקודת המבט של אח שלה, אחרי שנתקל בה הוא הולך ומנסה לזכור מאיפה הוא מכיר אותה, נזכר שהיא אחותו, קובע איתה במקום כלשהוא, "הרעים" מגלים איפה הם קובעים, אורבים בפתח הבניין ותופסים את ריינה. הם לא מצליחים לתפוס את אח שלה, שאיחר, ומתחבא בצד ברגע שמבין שמשהו פה מסריח. ומצליח להוציא אותה מהמוח שלה.

עד כמה אהבת את היצירה?