“תגידי אהה”, “תפתחי את הפה”, “תנסי לומר היי”, שמעתי כבר הכול,
“את מעמידה פנים?”, “שמעתי אותך!”. שמעתי את כל המשפטים מכל הסוגים,
ובכל פעם ועל כל משפט ושאלה, אני רוצה לענות, אני רוצה לומר, אני רוצה לצעוק,
ובכל פעם אני נזכרת, אני לא יכולה, אני אילמת.
השעון המעורר צלצל, כנראה כבר בפעם השנייה או השלישית, הגיע הזמן ללכת.
התלבשתי במהירות בתלבושת אחידה וחטפתי שתי פרוסות לחם מהמקרר, רצתי אל תחנת האוטובוס ועליתי על האוטובוס ברגע האחרון, ‘זה היה קרוב’ חשבתי.
האוטובוס היה מלא באנשים, ילדים, מבוגרים ונערים, חלקם נראו נינוחים, חלקם נראו לחוצים, לכולם היה סיפור שונה, דרכים שונות, שפות שונות, ועניין אותי לדעת את כולם.
“אוי”, פלט מישהו לצידי, נפלתי על רצפת האוטובוס לצד נער שזוף עם שיער חום ועיניים כחלחלות, הוא נשא תיק גדול על גבו שעכשיו שכב על הרצפה.
“או, אנדיאמו”, הוא מלמל באיטלקית, לפחות חשבתי שזה איטלקית, ביליתי את רוב זמני בלמידת שפות חדשות, למרות שידעתי שלעולם לא אוכל לדבר אותן.
“תיזהרי לאן שאת הולכת”, הוא אמר לי והושיט את ידו. ‘אולי תסתכל לאן שאתה הולך וככה לא תתקל באנשים תמימים’, חשבתי. ‘טוב, לפחות הוא מנומס ועוזר לי לקום’, הושטתי את ידי לעברו וידו עברה אותי והגיעה אל התיק שלו, הוא הרים אותו וחיבק את התיק. “גרציה אה דיו”, ‘ברצינות?’, עשיתי פרצוף, “על מה את מסתכלת?” הוא התבונן בי, “אני מבין שנוח לך על הרצפה”.
גלגלתי עיניים וקמתי, הרמתי את תיקי הארוך, ‘אני מבינה שלא לימדו אותך להיות ג’נטלמן באיטליה’, אילו רק יכולתי לומר לו את זה. “אז מה, את לא הולכת לבקש סליחה?”, הוא בחן אותי. ‘היית מת’, הבטתי בו בזלזול, הוא נראה מעוצבן.
“תעני כשמדברים איתך, מוזרה”, הוא התקרב והאוטובוס נעצר, התחנה שלי.
התחמקתי משדה ראייתו והשתחלתי דרך ההמון, לבסוף הצלחתי לצאת מהאוטובוס, ‘אוויר’, נשמתי לרווחה. ‘בית ספר הוקינס, למוזיקה’ קראתי בראשי את השלט הגדול שהתנוסס מגג בית הספר, מתחתיו היה שלט קטן שעליו קושקש משהו בצבע שחור ‘כולם מוזמנים בברכה… חוץ מחלילנים’, גיחכתי בתוכי, ‘זה הולך להיות מעניין’.
‘הנה, כיתה חמש’, סוף סוף מצאתי את הכיתה שלי. הדלת הייתה סגורה, נשמתי נשימה עמוקה, ‘בבקשה אל תהיו כאלה מוזרים’ חשבתי ונכנסתי פנימה.
כדורסל ענק חלף מעל ראשי, “יואו, זה היה אדיר!”, נער אחד צעק ושאר הילדים צחקו, “תיזהר! כמעט פגעת בה”, מישהי התקרבה לכיווני, “היי, את בסדר?” היא שאלה. עיניה החומות נראו טובות, לא מזיקות, שיערה האדמוני הגלי השתלשל עד למותניה ועורה החיוור נראה דומה מאוד לגוון הקיר שנמצא מולנו. היא נראתה ההפך הגמור ממני, עורי שחור, עיניי ירוקות בהירות, שיערי חלק שחור וקצר. לא דמיתי לה בשום צורה, “קוראים לי אליזבת, אלי בקיצור”, היא התבוננה אל תוך עיניי וכנראה ציפתה לתשובה, היא נראתה מלאת חיים ומאושרת. אם היא תדע שאין ביכולתי לענות לה, האם העניין שלה בי ייגמר?. “אני מנגנת בכינור”, היא תפסה את זרועי ומשכה אותי לכיוון השולחנות, “את רוצה לשבת לידי?, כולם כבר החליטו על מקומות ישיבה ונשארתי לבד”.
הנהנתי, “יאיי!”, היא התיישבה והזיזה את תיק הכינור שלה מהכיסא שלידה ושאלה- “איך קוראים לך?”, היא טפחה על הכיסא. ליבי הלם בחוזקה, לא חשבתי שזה מה שיקרה, לא ציפיתי שמיד ישאלו אותי שאלות. חשבתי שאכנס לכיתה ואשב בשולחן לבד, בלי צורך לדבר עם מישהו או לפנות למישהו, רק אני והמחשבות שלי,
אבל זה קרה, היא כאן, היא שאלה ושאלה והיא מחכה לתשובה, מה לעשות?. הורדתי את התיק שלי והוצאתי מחברת ועיפרון. ‘את מבטיחה שעדיין תרצי לשבת לידי?’, כתבתי והעברתי לה את המחברת. ‘עדיף לכתוב ולוודא מאשר להבריח אותה מיד עם שפת הסימנים’, חשבתי. הייתי לחוצה מאוד והרגשתי שכל גופי מעקצץ. היא לקחה את העיפרון וכתבה משהו במחברת, לאחר מכן היא מחקה וכתבה מחדש, ‘כן’. חשתי הקלה למרות שהסיכוי שהיא לא תרצה לדבר איתי יותר, היה עדיין גבוה. הרי למה שמישהי כמוה, תרצה להיות חברה שלי?, ‘אני’, ‘לא יכולה’, ‘לדבר’, הסברתי בשפת הסימנים. אלי נראתה מבולבלת. “אההה”, “הבנתי.. נראה לי”, היא אמרה בטון מוזר ונלחצתי. “את לא שומעת?” היא שאלה ומיד נענעתי את ראשי לשלילה. הנחתי את אצבעי על שפתיי, “לא מדברת?” היא שאלה בזהירות, הנהנתי כן. “זה מסביר הרבה”, היא אמרה, “את מתכוונת לשבת?”,
הופתעתי, חטפתי את המחברת וכתבתי במהירות, ‘את עדיין רוצה שאני אשב כאן?’. העברתי לה את המחברת והיא פלטה נחירת צחוק, “פפפ, ברור!, את נראית ממש מגניבה ונחמדה, אני אשמח להכיר אותך, את סוג של החברה הראשונה שלי כאן וכנראה גם האחרונה, כאילו אם את רוצה שנהיה חברות… כי את כאילו לגמרי לא ברמה שלי, אז אולי תרצי להסתובב עם אנשים אחרים..”.
אלי צמצמה עיניים וצחקתי בשקט, ‘אני אשמח להיות חברה שלך, את נראית ממש מגניבה בעצמך, כינור זה כלי מדהים!’ כתבתי במחברת ואלי חייכה, ‘דרך אגב, שמעתי שקלרינט וכינור משתלבים דיי טוב ביחד’ הוספתי. עיניה של אלי נפתחו, “קלרינט?, את מנגנת בקלרינט?, מגניב!!”, היא צחקקה, “האמת שנראה לי שזה קלרינט וצ’לו, אבל זה דומה!”.
הנהנתי והתיישבתי לידה, “אז איך קוראים לך?”, היא התקרבה אליי, ‘קארולין… בקיצור קארי’ כתבתי והראיתי לה את המחברת, היא פלטה צחקוק, “אז לשתנו יש שמות ארוכים מימי הביניים?”, צחקקתי בתוכי. אלי התחילה לדבר איתי על עצמה, על דברים שהיא שמעה על בית הספר ובעצם.. על הכול, היא הפסיקה כמה פעמים קצרות כדי לנשום והמשיכה כאילו היא יכולה לדבר לנצח. הערצתי אותה על זה והתחלתי לחשוב שאולי כל זה, פחות גרוע ממה שהיה נדמה. היא דיברה, אני כתבתי, יכולנו להמשיך שעות אילולא מורה צעירה הייתה נכנסת בדילוגים אל הכיתה.
“בוקר טוב!, אני המורה אן!”, היא צעקה, הקול שלה היה יכול לנפץ את החלונות, כיסיתי את אוזניי. חוש השמיעה שלי היה מאוד מפותח, ככה זה כשמאבדים חוש אחד, כל השאר מתחדדים, לפחות זה מה שאני תמיד אומרת לעצמי למרות שהקול הוא לא כל כך חלק מהחושים. “אוי סליחה קארי.. את יודעת, אמא שלי מדברת בשפת הסימנים, היא מלמדת אותי קצת אז בהמשך אוכל לתקשר איתך לגמרי!”, המורה אן צהלה, אוי לא, ערמות של ילדים התחילו לקפוץ לכיווני, לצעוק ולשאול, “את חירשת?”, “מה קרה לך?”, “זה מלידה?”, “את יודעת שפת הסימנים?”, “איך ההורים שלך הגיבו?”, “את שומעת אותי!!!!?”, “איך את בוכה?”, התכווצתי בכיסאי, רציתי להיעלם, כל כך הרבה רעש, כל כך הרבה שאלות.
“היי, תעזבו אותה!, אתם לא רואים שאתם גורמים לה להרגיש לא בנוח?!”, אלי העיפה עשרות תלמידים לאחור, “תלמידים, תחזרו למקומות שלכם. קארי שלנו לא חירשת, תודה לאל, היא רק אינה יכולה לתקשר בעזרת הדיבור…”. המורה אן התחילה לדבר והתלמידים נרגעו חלקית, “אבל!”, היא צעקה והקפיצה את כולם, “זה לא אומר שלא נקבל אותה בפנים יפות!, אנחנו נתנהג אליה כמו כל אחד אחר!”. אם הייתה לידי עגבנייה, כנראה שלא היו יכולים להבדיל בינה לבין פניי האדומות,
למה המורה אן?, למה?.
לפני שיכולתי להגיב למתרחש בצורה כלשהי, דלת הכיתה נפתחה בטריקה, “המורה!”, נכנס נער עם תיק גדול, “אני כל כך מצטער על האיחור, איזה ילדה משוגעת דחפה אותי ופספסתי את התחנה שלי, אבל רצתי לכאן הכי מהר שיכולתי”. הוא הניח שקית עוגיות חמאה בתוצרת בית, “ביסקוטי, פר לה בלה סניורה”, ‘עוגיות, לגברת היפה’, כתבתי במחברת והראיתי לאלי, “חנפן” היא לחשה, “אוי, אדוארדו, בהחלט שלא היית צריך”, המורה אן הוקסמה ואני גיחכתי בתוכי, ‘אדוארדו?, באמת?’. אדוארדו נחרד לרגע ושמר על קור רוח, “בבקשה, תקראו לי אד”, הוא נכנס לכיתה בנחת, המורה אן סימנה לו שהאיחור נשכח בעודה דוחפת שלוש עוגיות חמאה לפה. מי שנראה כ ‘אדוארדו’ עבר על יד שולחני והביט בעיניי, העיניים הכחולות האלה…אוי לא, “את”, הוא צמצם עיניים, ‘אני’, חשבתי וצמצמתי עיניים בחזרה. “היא?”, אלי שאלה, “אהה!”, נערה בגופיה ומכנסיים קצרים שנראתה שרופה מהשמש, עם נמשים, מפוזרים על כל גופה, התרסקה והפילה את אד, ואת עצמה. שיערה החום בלונדיני הארוך התפזר, ודפי התווים שלה התפרסו לכל עבר, “אני כל כך מצטערת”, היא מצמצה בעיניה החומות כדבש, “מי ידע שהרצפה יכולה להיות כל כך חלקה?” היא צחקקה בלחץ, אד אסף את דפיה, “הרשי לי”, הוא הושיט את ידו בשבילה וחיכה שתתפוס בידו.
‘אז הפרחח הקטן יכול להיות ג’נטלמן כשהוא רוצה’ חשבתי. “תודה, אבל אני לא צריכה עזרה”, הנערה, קמה ללא עזרתו של אד ולקחה את דפיה. היא הריצה את תיקה וישבה בשולחן שמאחוריי ומאחוריי אלי. זיהיתי את הכלי שבתוך תיקה, היא ניגנה על בס, אד נראה המום, אני ואלי צחקקנו, ‘יפה, נערה מסתורית’, חשבתי.
“טוב, אד שב בבקשה במקום!” המורה אן אמרה בפה מלא בעוגיות, “צ’רלי, נכון?”, היא שאלה את הנערה מאחורינו, “לא זכור לי שביקשת רשות להיכנס”,. ‘רואים שלמורה יש מועדפים’, אלי כתבה לי במחברת והנהנתי בהסכמה. “סליחה המורה, אבל זה יום ראשון, אי אפשר לזרום?”, צ’רלי הניחה את תיקה על הכיסא שלידה,
“את לא מכירה אותי עדיין צ’רלי, אני המורה הכי זורמת שתמצאי כאן!, לכן אני אתן לך להיכנס, אבל מחר כדאי שתגיעי בזמן”, המורה אן אמרה ברצינות. לא נראה שלצ’רלי איכפת, “סבבה”, היא אמרה, “אד, אתה יכול לשבת ליד תומאס”, המורה אן הצביעה על כיסא פנוי ליד ילד צנום ושקט, שצייר דובי פנדה באובססיביות. “נהדר”, רטן אד, ‘מה הקטע עם הפנדה?’, שאלתי את אלי במחברת,
“לא יודעת, אולי הוא ממש אוהב אותם”, אלי משכה בכתפיה והמורה אן התקדמה לאמצע הכיתה, בידה היה מקל מנצחים גדול. “כולכם יודעים לקרוא תווים, כן?” היא שאלה וכולם הנהנו, אלי הרימה את ידה בהיסוס, “א.. אני מנגנת משמיעה… אז אני לא יודעת לקרוא תווים מסובכים”, “את לא יודעת?!”, גיחך ילד גבוה שישב בצד. זרקתי עליו עיפרון, והבטתי בו במבט הרצחני שלי, הוא השתתק.
אלי חייכה, “אין צורך באלימות”, המורה אן הוכיחה. “תרשמי אחרי השיעור לשעה פרטית איתי ונעבור על כל מה שאת צריכה”, אלי הנהנה, “תודה” היא אמרה בשקט.
היום הראשון נגמר, חזרתי הביתה, ונשכבתי על מיטתי, מותשת, אך מאושרת,
מי ידע שבית הספר יכול להיות מקום מהנה?. ‘היי אמא?’, שאלתי בראשי, ‘לא תאמיני איך היה לי היום’, הנחתי שהיא תגיד משהו בסגנון של, “היה נוראי, כולם השפילו אותך ושברת את הקלרינט שלך”, בציניות, היא תמיד התכוננה לגרוע מכל,
‘ההפך הגמור’, חשבתי. דמיינתי בראשי את פניה של אימי, ראיתי אותה מתיישבת לידי ומחבקת אותי, “אני כל כך שמחה לשמוע קארי”. אימי תמיד הייתה שם בשבילי, היא הייתה היחידה שבאמת נשארה שם לצידי, גם כשגילתה שהילדה היחידה שלה, תגדל בלי לדבר איתה, בלי לומר לה שלום כשהיא חוזרת הביתה,
חיבקתי אותה חזק בדמיוני, ‘אני מתגעגעת אלייך’, חשבתי ונשענתי על גב מיטתי, בוהה ביומן השירים שאימי השאירה לי, יום אחד, אדע לנגן את כולם.
“בוקר טוב קארי!”, אלי נופפה אליי ומיהרתי אליה, היום למדנו בכיתה שונה, כיתת קונצרט, שם נמצאו הכלים שאי אפשר להזיז ממקום למקום בקלות. היא עמדה ליד נער עם שיער שחור שכיסה חלק ממצחו, “אני ג’יי”, הנער דיבר בקול צלול, “אני מנגן על התופים”, הוא הצביע על סט התופים שבצד החדר.
‘מגניב’, סימנתי, “קול?”, הוא ניחש, והנהנתי, דלת הכיתה נפתחה בטריקה, אד, הבחור הגבוה מאתמול ועוד נער נכנסו לכיתה, “בוקר טוב המורה..”, אד התחיל לומר. ‘בואו נראה כמה זמן ייקח לו להבין שהמורה לא כאן’, הוצאתי את מחברת וכתבתי עליה, שלושתנו גיחכנו ואד התבונן בנו. “משהו מצחיק, מוזרה?”, הוא שאל והתקרב אלינו. “אל תקרא לה ככה”, ג’יי נעמד לפניי ולפני אלי, אד גיחך בזלזול, “למה?, מה כבר יקרה אם היא תדע מה אנשים באמת חושבים עליה?”. ג’יי ואד עמדו אחד מול השני, ילדים התקבצו סביבנו, ‘מה אתה עושה ג’יי?’, חשבתי, אנחנו בקושי מכירים וכבר הוא מוכן להגן עליי?, למזלי הצלצול קטע את המהומה, כל אחד הלך לדרכו, רק ג’יי ואד נשארו עומדים, “תזהר בבחירת החברים שלך ג’ייסון”, שמעתי את אד מזהיר את ג’יי, “אני חושב שאפשר לומר עליך בדיוק אותו דבר”. נפרדתי מאלי, הלכנו לכיתות שונות, לא היה אף אחד שהכרתי בכיתות הלימוד הרגילות שלי, לכן רוב הזמן ישבתי לבד, חיכיתי בקוצר רוח לשעות המוזיקה, ניסיתי לעבור בשלום את היום וחזרתי הביתה. ככה כל הימים עברו בדרך כלל עד היום.
“את צריכה לשלם”, אמר לי טום, בעל הבניין שבו גרתי, ‘אין לי מספיק’, סימנתי לו, “אני לא מבין כלום ממה שאת מסמנת עם הידיים ילדה, אבל העניין פשוט מאוד, או שאת משלמת עד הערב או שאת עפה”, טום הלך. נסגרתי בביתי ונשכבתי על מיטתי, נאנחתי בשקט, ‘מה לעשות, אמא?’, שאלתי בראשי, ‘הרי אף אחד לא מקבל אותי לעבודה, אף אחד לא רוצה ‘עובדת שלא יכולה לדבר עם הלקוחות’. לא ציפיתי לתשובה, נשכבתי על המיטה עם דמעות בעיניי, העייפות השתלטה עליי, נרדמתי.
דפיקה חזקה בדלת העירה אותי, מיהרתי לפתוח את הדלת, “ילדה, אני מצטער לעשות לך את זה, אבל את עפה”. לא, לא יכול להיות שאין לי אפשרות לעשות משהו. חטפתי מחברת משידתי ורשמתי במהירות, ‘בבקשה, תיתן לי הזדמנות אחרונה, אני מבטיחה שאני אמצא עבודה’, טום לא טרח לקרוא את הדף, “אני מצטער”. לא היו לי הרבה דברים, לכן לקח לי פחות משעה לארוז הכול למזוודה בינונית ולצאת מהדירה, “אני… אם הייתה לי ברירה… אני מצטער”, טום מלמל, אבל שום דבר לא יעזור לי, גם לא הסליחה שלו. ‘מה לעשות?’, חשבתי, השעה הייתה מאוחרת, אף אחד לא היה מכניס לביתו מישהי זרה לביתו, מישהי שאפילו לא יכולה להסביר מה קרה לה, רעיון עלה במוחי, המקום היחיד האחר שאני מכירה. הלכתי לבית הספר. השער לא היה נעול, מוזר, אבל לא התלוננתי, נכנסתי פנימה. עליתי על גג בית הספר ופרסתי שמיכה גדולה על הרצפה, ‘לפחות אני אשן מול הכוכבים’, הבטתי באלפי הכוכבים שנפרסו בשמיים השחורים. לפתע שמעתי קול, קול משונה, מה זה יכול להיות?. עקבתי אחרי הקול, ככל שהתקרבתי יותר ככה שמעתי יותר, זה היה מוזיקה, צליל עמוק ויפיפה, מנגינה שמזכירה את הלילה והחשכה שבהם אני נמצאת לבד, אבל עכשיו אני יודעת שאני לא לבד. צ’לו, עכשיו אני בטוחה בכך, כלי יפיפה, הגרסה הגדולה של הכינור או הויולה. הצליל של הצ’לו גרם לי לרצות לברוח ולרדוף אחרי חלומותיי, לשכוח מהכול ולרוץ רחוק. ‘מי יכול לנגן על גג בית הספר בשעה כל כך מאוחרת?’, חשבתי ומצאתי את עצמי עונה על שאלתי אפילו לפני שהוא הסתובב אליי בבהלה.
“מה את עושה כאן, מוזרה?” , אד שאל בבהלה ואז ברוגז, “את לא אמורה להיות כאן”. משהו בקולו היה שונה, הוא נשמע… פגוע, הסתכלתי בעיניו הבהירות,
דמעות, הוא ניגב את עיניו, “שאלתי מה את רוצה?!”, הוא צעק. הוא היה מתוסכל וכעוס, יכולתי להרגיש את זה עד למרחק שעמדתי ממנו. הנחתי בעדינות את תיקי על הרצפה והוצאתי ממנו את הקלרינט שלי. אני לא אוכל לדבר איתו… אך אולי אוכל לגרום לו להרגיש. התחלתי לנגן, את אותו המנגינה שהוא ניגן, אבל אחרת. המנגינה התחילה לחוצה ורועשת ואחרי כמה שניות היא הפכה רגועה, התקרבתי אליו והתיישבתי לצידו, על גדת הגג, שם הניח בין רגליו את הצ’לו, ‘זה מה שסחבת בתיק הגדול הזה?’, חשבתי לעצמי. פניו של אד נראו מופתעות ומבולבלות, חשבתי שהוא יצעק עליי להפסיק ויגרש אותי, אבל הוא מה שעשה היה מפתיע. הוא הצטרף אליי וניגנו ביחד, זה לצד זה. שעה לאחר מכן היינו מותשים, נשכבנו זה לצד זה, מביטים בירח ובכוכבים.
“את לא מדברת נכון?”, הוא שאל בשקט, הנהנתי, “אחותי… אחותי לא שומעת, מאז שהיא נולדה”. לא ידעתי למה הוא שיתף אותי בכל זה, אבל הרגשתי כאילו הוא צריך אוזן קשבת, “את יודעת… את לא כזאת מוזרה”, הוא לחש. גיחכתי, ‘ואתה כנראה לא הפרחח שחשבתי’, סימנתי בידיי, הוא צחק. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו צוחק, משהו בצחוק שלו היה מרגיע, “אני מדבר בשפת הסימנים למקרה שתהית, בגלל אחותי”. אחזתי בידו, לרגע פחדתי, שהוא יחזור בו ויצעק עליי, יגרש אותי, כמו כל האנשים הקודמים שהכרתי, הוא לא עשה את זה. הוא אחז בידי בחוזקה, “אני שמח שאת כאן”, הוא אמר, הסמקתי, “את בטח שמחה מאוד שאני נמצא כאן נכון?”, הוא התלוצץ. דחפתי אותו קלות, זה בדיוק היה הרגע שנזכרתי שאני לא לבד, אלי, אד, אפילו ג’יי, הם כולם פה. אף אחד לא ברח, או השפיל אותי, הם עזרו לי להבין שאפשר להיות מוזרה או רגילה, פריקית או כמו כל אחד אחר.
“ביסקוטי… פר לה דונה פיו בלה כה אביה מאי ויסטו”, אד העביר לי שקית עם עוגיות, ‘קראת לי כרגע יפה?’. שאלתי בשפת הסימנים, אד צחקק. “את יכולה להבטיח לי משהו?”, הוא שאל ברצינות. ‘אני יכולה לנסות’, סימנתי. “את מבטיחה… לא לברוח?, לא לעזוב אותי כמו שכולם עושים? לא משנה מה?”.
ליבי נצבט, ‘אני מבטיחה’ אמרתי, הוא חייך, ‘לא משנה מה’.
