מחכים ל… / חירות חלמיש

פני רצה לאורך השביל, הכי מהר שהייתה יכולה. בעודה מוחה את הדמעות שכבר הצטברו במורד פניה היא חשבה איפה תוכל לישון, מה תאכל לארוחת הערב ומה תגיד אימה כשתגיע הביתה. “אני אסתדר. בטח! נו אבא, אני יודעת מה לעשות!” היא ניתקה ופתחה את דלת הבית. ג’רמי ישב מול המחשב וחיסל רוח אחר רוח במשחק הפאקמן. “הי,” הוא אמר, לא מפנה את מבטו. “אמא הסכימה לי”. פני כיבתה את המחשב למרות זעקותיו המתוסכלות ופנתה לשלושת אחיה הקטנים, אמה, לי ודייוויד. היא פנתה לעבר הכיכר הקטנה והתיישבה על חלוקי הנחל המלאכותיים שנחו שם. “אני התקלחתי כבר!” זעקה אמה למשמע פני, שואלת את דייוויד מי התקלח. “בסדר. לי עוד לא התקלח, נכון? אז קדימה. כנס. מה אכלתם לארוחת הערב?” פני שאלה את דייוויד לאחר שג’רמי הפגין התעלמות מוחלטת משאלתה. “רק סלט קטן!” צעקה אמה. “זה לא השביע אותי כלל!”. “בסדר. אין מה לעשות. עכשיו הפסיקי לצרוח ועלי למיטה.” אמרה פני.” ובלי לקרוא ספר!” קראה אחרי הפעוטה הממהרת להסתיר את הכרך. פני תהתה מה תגיד אם מישהו יעבור לידה. בטח תמציא משהו ותעבור לרחוב אחר. ‘שעות הצהריים עברו כל כך בנחת. אמנם היא הייתה מותשת עוד לפני השעה אחת בצהריים אך היא נהנתה מאוד להקשיב למורתה מלמדת אזרחות. אחרי הכל, זה היה המקצוע האהוב עליה. אחרי שאמה ודייוויד היו במיטות פני באה לג’רמי והתחילה לטיח בו שאלות. “למה מבולגן פה ככה? למה שיחקת במחשב? למה לי עוד לא התקלח? למה ארוחת הערב שלהם הייתה קטנה ולא משביעה? ולמה אתה האחראי??” ג’רמי פשוט ישב שם ובהה בה במבט עצבני ונזוף. “ככה”. “ככה זאת לא תשובה!” ולמרות שניסתה ממש חזק היא לא היתה יכולה אלא להגביר את קולה. באמצע המשפט, עוד לפני שסיימה אותו, אביה נכנס. זה היה ממש מרגיז שהוא שמע אותה ישר צועקת עוד לפני שהספיקה בכלל להסביר לו מה קרה ולמה היא מתנהגת ככה. עוד לפני שתספיק לענות לו, פני רצה לכיוון הדלת, פתחה אותה בתנופה ופשוט זינקה החוצה. היא כל כך כעסה. למה הוא לא היה יכול לשמוע גם את הצד שלה בסיפור? למה ישר חושבים שהשיטות שלה לא טובות? שהיא לא יודעת מה היא עושה? היא התיישבה על המדרכה והביטה לעבר החשכה. אולי זה לא היה לגמרי בסדר מבחינתה לכעוס ולצעוק ככה אבל באמת שג’רמי התנהג באופן מחפיר. אחרי מספר דקות של דממה לפתע נשמע רעם. אבל לא של רעמים, אלא יותר כמו של מטוס, שעובר את מהירות הקול ולכן יש בוווום גדול שמרעיד את השמיים. אלא שהרעש הזה לא עבר מעליה. הוא רק התעצם יותר ויותר ופני התחילה להסתכל סביבה. היא הרגישה כאילו האדמה רועדת וממש כמו בסיפורים, עומדת לבלוע אותה בשלמותה. הרעש רק הלך והתחזק, האדמה רעדה ממש כאילו היתה רעידת אדמה ולרגע אחד, ממש קטן, פני חששה שזה מה שקורה. היא נזכרה בכל התרגול שעברו בבית הספר למקרה של רעידת אדמה. אבל זו לא היתה אחת. כשהרעש כבר היה קשה מנשוא ופני חשבה שזהו, משהו פה לא בסדר ואולי כדאי לרוץ חזרה הביתה – הרעש ירד. וזז הצידה. פשוטו כמשמעו. פני אימצה את עיניה והצליחה להבחין במטוס – קרב, עד כמה שידעה – שחלף ממש מעל ראשה. הוא היה כל כך קרוב שלמרות החשכה היא הצליחה לראות את צבעו של המטוס. ואז הרעש התעצם שוב ושני מטוסי קרב נוספים עברו בטיסה רועשת למדי מעל ראשה. היא קפאה. לא היתה יכולה לזוז. והיא ניסתה, באמת שכן. לפתע היה אור. אור חזק ומסנוור. לא, לא מסנוור- מעוור. מהסוג שהשמש חשוכה לעומתו. הוא היה בשום צבע שהוא וגם כל הצבעים יחד. חזק וממוקד עד שפני היתה בטוחה שבעוד רגע היא עולה באש רק מהחום שהאור הפיץ. ואז-שמעה קול, של איש או שניים, הקוראים לה מרחוק. היא ניסתה לענות להם אך ללא הצלחה. גרונה לא נשמע לה ולא הפיק שום צליל. היא ניסתה להתרחק או להתקדם לכיוון האנשים אך גם רגליה סירבו לפקודותיה. וזהו. חשכה. היא לא זכרה את החשיכה כמובן. אתה לא זוכר חושך כשאתה מתעלף. רק אור בהיר מאוד כשאתה מתעורר. מעליה רכנו אנשים. רגע, אלו לא אנשים. אלו ממש לא אנשים! אבל הם.. הם נראים כמו אנשים. היו להם רגליים וידיים, ראש וחזה, עיניים,פה ואפילו אף. אבל משהו בהם לא היה בסדר. משהו…. היא התבוננה שוב, הפעם בוחנת כל נקודה ונקודה, והיו המון. המון נקודות. בשלל צבעים. ללא ספק – בני אדם הם לא היו. במבט שני ומעמיק לא היה להם מבנה גוף של בן אדם. או כלשהו. גופם שינה את צורתו כל הזמן, מתערבל ומשתנה, ולגבי התנהגותם-היא גם לא היתה אנושית כלל, הם לא דיברו, (לא היה להם פה אז אולי זה הגיוני). לאחר כמה דקות מלאות בבהייה מפוחדת, פני ניסתה להתרומם. עד לרגע הזה היא לא שמה לב שהיא שכבה על הרצפה. היא קמה ובחנה את המקום שבו עמדה. הרצפה, אם היתה כזו בכלל, היתה מכוסה בשכבה עבה של עננים, עד כדי כך שפני לא ראתה את רגליה שלה. היא התאמצה לזוז, להתקדם, להושיט רגל קדימה אבל אז אחד ה… דברים, הושיט משהו שהיה יכול להיות זרוע, אם היו מצפים יד בהמון כדורים קטנים שמשנים את צבעם כל כמה שניות, יד ללא אצבעות ועם שני מרפקים. היצור הושיט לעברה את זרועו וחיכה. פני לא זזה. היא קראה המון ספרים על חייזרים, והם לא נראו ככה, ולכן הכחישה את מה שקרה. היא לא נחטפה. היא לא עמדה בתוך חללית. מולה לא עומדים שני חייזרים. היצור השני, זה שעמד רחוק יותר, התחיל ללכת אחורה, או אולי קדימה? לא היה אפשר לדעת. היצור התרחק עוד ולפתע גם היצור שעד כה עמד עם זרוע מושטת הלך אחריו. הוא לא הסתובב אלא פשוט המשיך אחרי חברו. פני עמדה לבדה בתוך מה שנראתה כחללית חייזרים. היא מיצמצה כמה פעמים וניערה את ראשה מצד לצד. היא התחילה ללכת לכיוון הפתח בצורת המשולש עם זווית עליונה עגולה. מעבר לפתח היה חדר, מקום גדול פתוח. פני התחילה לצעוד לאורך הקיר שלימינה. הקירות היו עוצרי נשימה. מדהימים. הראשון היה ג׳ונגל – יער סבוך מלא בעצים נמוכים, שיחים גבוהים וצמחים מטפסים. היו שם פרחים בכל הצבעים, ובין הצמחייה שלמעלה הסתננו קרני שמש קטנות. פני נרתעה. היו שם חיות. בעלי חיים אמיתיים! נמרים ואריות, טיגריסים ופנתרים, נחשים, ציפורים בשלל צבעים, המקום רעש ורחש. נשמעו ליחשושים, ציוצים ושאגות אימתניות. בקיר שאחריו היה… היה… היה אנטרטיקה. קרחונים, שלגונים, מים קפואים ושלג בכל מקום. לא היו ציפורים. לא היו צמחים. אבל היו חיים. שלושה דובי קוטב עצומים, צחורים ומבריקים התהלכו על אחד הקרחונים. הם היו ענקיים לעומת הטיגריסים שבג׳ונגל. אחד מהם שאג והרצפה רעדה בתגובה. פני המשיכה במהירות לקיר הבא. שם היה מדבר. מדבר חם, יבש, צחיח וכתום. אבל לא רק כתום. החולות היו אדומים, כתומים, צהובים וזהובים. במקום הזה לא רק השמש הקרינה חום אלא גם האבנים, הסלעים והחול עצמו. ואפילו שם היתה תנועה. לטאות כחולות וירוקות רבצו בשמש והתחממו. נחש בצבעים צהוב ושחור זחל לאיטו למאחורי סלע קטן. עצים עירומים ויבשים התחננו למים. הקיר היה עצוב וקודר. פני עברה לקיר הבא. הוא היה מדהים. ים כחול ולבן התפרש לאורך, לרוחב ולעומק קילומטרים על קילומטרים. שחפים לבנים חגו מלמעלה ודולפינים קפצו והבריחו להקות דגים כסופים. גלים התנפלו על החוף הרך והותירו בו צדפים ואבנים זוהרות. פני רצתה להיות שם. הרבה יותר משרצתה להיות איפה שהוא. ולא היה מדובר רק על החייזרים. היא לא רצתה לחזור לביתה בזמן הקרוב והעדיפה לברוח לים, לשכוח מהבעיות בחייה ופשוט להתמסר לטבע. ליופיו. לעוצמתו. ליחודיותו. למרות שידעה שזה לא יקרה ושבמוקדם או במאוחר היא תאלץ לשוב לחייה ולהתמודד עם המכשולים המאיימים, היא העמידה פנים שהייתה יכולה להישאר שם לנצח. היא עברה לקיר הבא ובו בייתה עיר, מוצגת מלמעלה, וכמו כל עיר אחרת היה בה סאון עירוניסטי. מכוניות צפרו, מטוסים חגו בשמיים, אורות דלקו בבניינים השונים והגבוהים וכמובן האנשים- עשרות אנשים שהלכו ברחובות, כל אחד עסוק בשלו בלבד. פני נעצרה וחשבה כמה היה עדיף לו גרו היא ומשפחתה בעיר, איפה שהיו הסעות לכל מקום, אנשים בכל מקום. לא. אולי עדיף שיגורו בישוב. לפתע היצור, החייזר, נכנס מדלת צדדית והתבונן בפני. היא לא ידעה מה לעשות אבל הניחה שלעמוד במקום ולשתף פעולה עם בהייתו לא יקדם אותה לשום מקום. היא. התקרבה אליו לאט לאט, היא החליטה לראותו כזכר למרות שלא הייתה לה דרך לדעת. היא אמרה: “הי, אני פני. מ.. מה אתה?”. היא חששה שאולי לא מנומס מצידה לשאול מה הוא אבל זאת השאלה שהכי הציקה לה. החייזר לא ענה, לא השמיע שום צליל או זז אפילו מילימטר. “מה זה המקום הזה? למה יש פה… חיות? מקומות מכדור הארץ?”. כשהחייזר המשיך בשתיקתו העקשנית פני התחילה להילחץ. “למה אני פה? חטפתם אותי? לא כדאי לכם, יש לנו משטרה, פה בכדור הארץ. ולא כדאי לכם לנסות להתעסק איתה!”, דמעות החלו לנזול במורד לחייה של פני. די. נמאס לה. היא רוצה הביתה! לבסוף החייזר סוף סוף הגיב. בצורה שעודדה את פני להמשיך בשלה, הוא זז הרחק ממנה והיא חזרה שוב ושוב ואמרה, “אתם עשיתם מעשה מטופש מאוד! אם חוטפים מישהו, העונש על כך הוא כלא, אתם יודעים מה זה בית כלא?!”, היא צרחה לכיוונו, מקווה שיתרחק ממנה אפילו עוד יותר. “שלא תעז יותר להתקרב אלי או אל כל בן אנוש אחר אי פעם! אתה ממש מכוער ואם רק תחשוב על לעשות משהו כזה שוב, כל בני האדם בעולם הזה יקומו נגדך ויהרגו אותך ואת כל מי שקשור אליך! רק נראה אותך מעז. בוא! אני מאתגרת אותך לפגוע בי ולראות לכל החייזרים שיבואו אחריך מה המין האנושי מסוגל לעשות לאויב שלו כשאנחנו מאוחדים. רק נראה אותך!”. הרצפה החלה להיטשטש, הקירות נהיו מעוותים והקולות התעמעמו. לפתע החדר הסתובב. היא עצמה נותרה כפסל במקומה אך המקום כולו סבב סביבה. ואז החשיך. ************** פני רצה לאורך השביל, הכי מהר שהייתה יכולה. בעודה מוחה את הדמעות שכבר הצטברו במורד פניה היא חשבה איפה תוכל לישון, מה תאכל לארוחת הערב ומה תגיד אימה כשתגיע הביתה. אחרי רבע שעה של ישיבה על קצה המדרכה היא חזרה לביתה, ביקשה סליחה מאבא על שברחה, לבשה פיג’מה, אכלה את הארוחה שאבא הכין לה והלכה לישון. ************** “אני מצטער אדוני. אני יודע כמה קיווית שהם מוכנים אבל מסתבר שעוד לא. הם מגיבים באותה הדרך כבר מעל לשבע פעמים”, אמר רפאל. “אני יודע, זה באמת מאכזב. אבל לא נורא, מתישהו תגובתם תשתנה. ננסה שוב בעוד חמשת אלפים שנה”, אמר אלוקים.