אני דורכת על האדמה
ומרגישה כל צעד וצעד בעוצמה.
גרגירי החול מלטפים את כפות רגלי
כאילו קוראים לי לשקוע בהם עד בלי די.
אני מתעלמת, משקיעה את הכוח שנשאר לי בלהתקדם הלאה,
בלהמשיך ללכת.
הרוח הנושבת מושכת אותי בחוזקה ומסיטה אותי מהמסלול,
היא לא יודעת שהיא מתמודדת עם נערה עקשנית ללא גבול.
לאחר הליכה מרובה אני נהיית תשושה וכבר לא רואה אור,
ושניה לפני שאני מועדת, יד מחזיקה אותי מאחור.
היא מיישרת אותי ומקרבת אותי אליה,
מבטיחה שהיא לא עוזבת אותי, אני מאחוריה, מלפניה ומצדדיה.
אנחנו צועדות יחד ואני כבר לא מרגישה את הסבל והקושי,
הביטחון שהיא נותנת לי הופכת את התקווה לרגש מוחשי.
קרן אור מאירה את פני ואני קולטת ששבתי למולדתי, לארצי הקסומה,
אני מסתובבת כדי לחבקה איך היא כבר שבה למקומה.
במצב אחר הייתי נלחצת,
אבל אני יודעת שהיא תגיע בכל פעם שלעזרתה אני נזקקת.
