מעל ההר ומתחתיו / הודיה מועלם

פעם מעל ההר ומתחתיו,
הייתה ממלכה מלאה בזהב.
עם נקרות אפלות וארמונות אדירים,
הקרקע מלאה בזהב ושטיחים.
אנשים לא האמינו באותם הפלאות,
אז הלכו וראו את אותן המחזות.
הם כתבו אגדות וסיפרו סיפורים,
על אותן נקרות אפלות וארמונות אדירים.
אפילו על הנהר העובר בין ההרים,
הם סיפרו אגדות ושרו שירים.
לפעמים הם אמרו, בהיר הוא כעין הקרח,
ועל גבו משתקף הירח.
ולעיתים, זהב זורם בעורקיו,
ובקרב כל מכריו.
אך אבוי, שוד ושבר,
בין תליו של ההר נחצב לו קבר.
תאוות הבצע הרסה את השלווה,
ובין האנשים פרצה לה מלחמה.
שתי מחנות, שני צבאות,
ואלפי אנשים למודי קרבות.
מאות מתים, אלפי פצועים,
וכוחות הטבע זועמים.
השמיים סערו, רעמים וברקים,
המים שצפו, געשו ועלו עלי הרים,
האדמה רעדה,
והאש את כל מה שנשאר, כילתה.
איש לא נותר בחיים, איש לא שרד,
נותר רק סיפור, שבלב שומעיו ישאר לעד.
פעם מעל ההר ומתחתיו,
הייתה ממלכה מלאה בשקר אכזב.