הייתי כל כך קרובה, הכל היה יכול להיות טוב יותר, מושלם יותר. אבל אז אצטרך לחיות כל חיי בשאלה- האם זה היה נכון? האם זה שווה את זה? לחיות חיים מושלמים אבל מזויפים? ומה עם הזיכרונות?
האם זה שווה עתיד שבו כל רגע קטן יהיה תחת שליטה, אבל אאלץ להתמודד עם ההשלכות?
השאלות התחבטו בראשי. והתחלתי להרגיש מסוחררת.
האם זה באמת בגלל השאלות או בגלל שהתחלתי לאבד מעצמי?
הלב שלי התחיל לדפוק בחוזקה- האם אני באמת אני? או שמא אני מזוייפת? אולי שיניתי גם את חיי ואיני זוכרת?
אני מרגישה שעם כל תיקון כזה, עוד משהו נפרד ממני, נשבר, מתפורר.
עוד זיכרון, שנגמר. שחוויתי אבל מעולם לא היה.
אתם בטח שואלים את עצמכם מי אני, ועל מה אני מקשקשת?
אז הנה תשובה:
קוראים לי לירון, אני בת 15 וגרה במעלה בראוש. אני ילדה שזופה מעט, בעלת שיער כהה, מתולתל, ועם עיניים בצבע דבש. למרות שסיפרתי לכם מי אני- אין לכם מושג מי אני באמת.
למה? כי גם אני לא יודעת. ואולי אני גם לא אמיתית, סתם זיוף שמישהו שיחק בו. והמישהו הזה, זה אני.
לפעמים, כשאני עומדת מול המראה אני שואלת את עצמי: האם אני באמת אני או אני הילדה שהכתיבו לה מי ומה להיות? האם תיקון הרגעים הפחות טובים בחיי היה טעות? או שעכשיו חיי טובים ומאושרים יותר ללא הרע? האם חיים יכולים להיות בכלל שלמים בלי רע?
ומה אם תיקנתי את עצמי ללא ידיעתי ופשוט שכחתי? ומה אם…
נמאס לי. אני כל היום שואלת את עצמי שאלות. לפעמים אני מרגישה שאין לי מהות בכלל. למה בכלל קיבלתי את מתקן הזמן הזה? או שבעצם המתקן הזה הוא מתנה מועילה?
הנה, אני שוב מתחילה לשאול את עצמי שאלות. אני לא יכולה. הזיכרונות נמחקים ממני. והמחשבה על הדברים שאולי עשיתי מעיקים לי על המצפון. אני לא יכולה יותר. לא יכולה.
רגע. עדיין לא עניתי לכם על השאלה השנייה: על מה אני מדברת?
אז הכל התחיל כך:
שכבתי לי במיטה וקראתי ספר. שלא כמו בכל סיפור, זה לא היה בג'ונגל. גם לא במערה. ואפילו לא בתוך בקבוק שמצאתי בים. סתם ככה, בבית, בחדר שלי. כשגמרתי לקרוא חיפשתי את הסימנייה, פתחתי את המגירה ופתאום מצאתי שם מכשיר קטן עם מסך. "כנראה זה הMP שביקשתי מאמא!" חשבתי. הדלקתי אותו, אבל במקום רשימת שירים היה כתוב: סיטואציה. "מה?" לא הבנתי. מה הקשר סיטואציה?
להפתעתי, הופיעה למטה נורה אדומה מהבהבת. לחצתי עליה ופתאום ראיתי סיטואציות מהחיים שלי כמו סרטונים שמישהו טרח לצלם. אלפי סיטואציות. דפדפתי ודפדפתי, צחקתי, בכיתי, התרגשתי, כעסתי, אהבתי, התאכזבתי, שמחתי. כל סיטואציה הייתה עולם אחר. אבל פתאום, הגעתי לסיטואציה, שלמרות שעברו שנים מאז- זכרתי אותה היטב. הריב. ה-ריב.
זה היה עם החברה הטובה ביותר שלי- שחר.
צפיתי בו שוב- מההתחלה ועד הסוף. הרגשתי שאני כל כך מתגעגעת לחברות בינינו. פתאום, נכתב "תיקון".
לפתע הכל סביבי הטשטש. הקולות, הרעשים, האנשים- הכל הפך לרעש לבן, מטושטש, מתמוסס.
מצמצתי.
ופתאום הייתי שם. שוב.
בריב.
הוא אמנם קרה לפני 3 שנים, אבל אני זוכרת אותו במדויק: את תחושת הבחילה, את המילים שנזרקו כמו סכינים חדות, את ההבנה שהריב הקטן הזה יכול למחוק שנים של חברות טובה, נאמנה, מסורה.
והנה זה קרה שוב. מולי. בזמן אמת.
הרעש חזר פתאום. קולות מהולים בצעקות. מילים. תנועות.
ראיתי את עצמי בת 12, עומדת שם, צועקת מילים, מתגוננת, מתקיפה שוב במטח של עלבונות.
ראיתי גם את שחר, את הכעס בעיניה, את פניה האדומות הכועסות.
ידעתי בדיוק איך זה ייגמר.
הייתי חייבת לפעול. לעצור את זה. לתקן.
אבל איך?
פתאום, הופיעו מילים מהבהבות על המסך: עצמי עיניים ודמייני את מה שתרצי שיקרה.
הרגשתי את כפות ידיי מתחילות להזיע. שמעתי את הלב שלי דופק במהירות. ראיתי את עיניה הכועסות של שחר. אבל פתאום ראיתי עוד משהו בעיניה. משהו שלא ראיתי קודם לכן. רגש אחר. חיובי. זה היה שילוב של אהבה והערכה, של מסירות ושל נאמנות, של שמחה על החברות. והיה שם גם עצב. עצב ששיקף את רגשותיה כלפי אובדן החברות. כלפי המריבה. זה לא מה שהיא רצתה באמת.
התחלתי גם אני להיזכר בחוויות שלנו ביחד: הערב סרט, מסיבת פיג'מות, ערב פיצה. טיולים, ואפילו הדברים של היומיום: פטפוטים, שיחות, משחקים. שיחות הנפש שלנו, שרק איתה יכולתי לדבר והיא הייתה מבינה אותי, תומכת, מציעה, מעודדת. שיחות אל תוך הלילה, צחוקים. התחלתי להתגעגע להכל.
פתאום שמעתי צפצוף והמכשיר הזכיר לי שהוא עדיין מחכה שאציל את כל זה.
עצמתי עיניים ודמיינתי את המצב כמו שרציתי שיהיה: חברות טובות, מחייכות, עוזרות, נותנות כתף כשצריך. נכון, חברות מגיעה גם עם מריבות. אבל חברות טובה יכולה לגבור מעל המכשולים. בדיוק סוג חברות כזה רציתי.
פקחתי את העיניים וראיתי בדיוק מה שדמיינתי:
פתאום, הלכנו יד ביד, פטפטנו, צחקנו, הכל חזר להיות שוב אותו דבר. תחושת הסיפוק מילאה אותי. אבל פתאום, התחלתי להרגיש משהו מוזר- כאילו חלק מתוכי מתפורר. כאילו משהו ממני נפרד ומתרחק, עד שנעלם. זו הייתה תחושה מוזרה. ולפתע לא הבנתי מה אני עושה כאן.
שכחתי הכל. את כל המריבה, הכעס, הכל.
פתאום, כל הקולות הטשטשו. התעממו. הסתחררו במהירות גוברת משנייה לשנייה עד שלבסוף הכל נעלם. רק ערפל לבן, סמיך- נשאר.
רגע לאחר מכן נחתתי על המיטה בחבטה עמומה.
הכל הסתחרר סביבי. אבל לא מהשיגור.
הרגשתי כמו פטישים בתוך הראש שלי. דופקים חזק. כמו… כמו דפיקות היסטריות על דלת. ממש כמו עכשיו.
רגע, מה? מי דופק על הדלת??
פתחתי את הדלת.
אמא שלי עמדה בחוץ. חיוורת כמו סיד.
היא התעשתה והחלה לצעוק:
"את משוגעת??? איפה היית?"
אימי הפכה בין רגע מלבנה- לאדומה.
"אני… אני לא יודעת…"
הקול שלי היה חלש. מבוהל.
"לא יודעת?" היא חזרה על מילותיי, וקולה הפך לקול זעוף, נוזף: "את נעלמת לי שעות, לירון! כמעט צלצלתי למשטרה!"
"אמא, אני… באמת לא יודעת…" מלמלתי, אבל זה רק גרם לה להיראות נסערת יותר: "מה זאת אומרת 'לא יודעת'?! איפה היית?!"
לקחתי נשימה עמוקה. "אני… לא יודעת" חזרתי שוב, והפעם הקול שלי היה כל כך רועד שזה הפחיד אפילו אותי.
ואז היא התחילה לחזור לעצמה. היא נשמה עמוק והתקרבה אליי באיטיות. אימי נגעה בכתף שלי בעדינות "את רועדת. בואי, שבי" פניה התרככו והיא הובילה אותי לספה והלכה להביא לי כוס תה חם. שמעתי את נשמותיה הכבדות מהמטבח, כמו מישהי שמנסה להירגע בכח.
אימי חזרה והתיישבה מולי. היא ליטפה בעדינות את פניי ואמרה, כמעט בלחישה: "את בסדר לירון?" הנהנתי בראשי בחולשה. הראש שלי הפך כבר פתאום. "את כבר עייפה, את צריכה ללכת לישון" היא אמרה בטון רך.
לא התווכחתי. המוח שלי כבר התפוצץ משאלות שרציתי לנער, והגוף שלי היה מותש.
נכנסתי למיטה והתכרבלתי בפוך. היה לי נעים. מחמם. למרות היום המסעיר, הרגשתי בתוכי מין חמימות כזו. חמימות של הבית.
למחרת בבוקר, התעוררתי עם הרגשה מוזרה. כאילו משהו לא במקום, אבל לא ידעתי מה.
ניערתי את המחשבה מראשי ויצאתי מהבית. בדרך אספתי את שחר, כמו תמיד. כמו כל יום.
דיברנו, צחקנו, פטפטנו. הכל היה בדיוק כמו שהיה אמור להיות.
אז למה זה הרגיש… לא אמיתי, כמעט מזויף?
בזמן השיעור הבטתי בשחר לרגע ארוך מידי. לרגע אחד, היא נראתה לי כמעט זרה. כאילו אנחנו לא באמת אמורות להיות כאן, לא באמת אמורות להיות חברות.
שטויות. ברור שכן. הרי תמיד היינו.
ניסיתי להתעלם מזה, לנער את התחושה, אבל משהו בתוכי לא הפסיק ללחוש: זה לא היה צריך להיות ככה.
כל היום ניסיתי להתנער מהתחושה. אבל כשהגעתי הביתה, בסוף היום, הנחתי את התיק והלכתי ישירות לחדר שלי. אולי אנסה לתקן משהו אחר? הפעם, קטן יותר? אמנם לא זכרתי מה שיניתי, אבל זכרתי ששיניתי משהו.
ניסיתי משהו אחר. אולי ציון? דפדפתי בין הסיטואציות עד שהגעתי למבחן המתמטיקה שקיבלתי בו 65. בעיניים עצומות, עם נשימה עמוקה, לחצתי על ."תיקון"
שנייה אחר כך, הזיכרון החדש נצרב בתודעתי. 100 במבחן. מושלם.
ואכן, כשהגעתי למחרת לכיתה, הכל נראה… רגיל. כמעט רגיל. שחר חייכה אליי, השיעורים היו משעממים כתמיד. לרגע נשמתי לרווחה—הפעם לא קלקלתי שום דבר.
אבל אז שמתי לב למבטים.
מבטי התלמידים ננעצו בי, ספק מקנאים, ספק מלגלגים. צחקוקים קטנים נשמעו מאחוריי. ואז הבנתי. הפכתי ל"חנונה". היחידה שקיבלה 100.
עשיתי כאילו לא ראיתי את המבטים. אבל ראיתי אותם היטב. כל מבט כזה נחקק בראשי. הוסיף שריטה בלב.
למה עשיתי את זה?
מה שווה לקבל 100 לא שלך?
אבל האם זו באמת הייתה טעות?
בהמשך היום היה ניכר גם על המורות שהן מצפות ממני ליותר. להיות החכמה של הכיתה.
הרגשתי… אני לא יודעת מה הרגשתי.
בבית, כשהגעתי, זרקתי את התיק וניגשתי מיד למכשיר. הפעם אתקן את זה. אני לא רוצה להיות מישהי שאני לא.
אבל רגע לפני שלחצתי על הכפתור, שמעתי את הקול של אמא מהסלון.
"לירון! בואי רגע"
היססתי לרגע, ואז יצאתי מהחדר.
אמא עמדה שם, חיוך ענק על פניה. "המורות התקשרו! הן אמרו שאת היחידה שקיבלה 100!"
משהו בי התכווץ.
היא לא אמורה להיות גאה בי. אני לא השגתי את הציון הזה. הוא לא שלי.
לרגע אחד רציתי להתוודות. לספר לה הכל. להסיר את המועקה מליבי.
אבל… אם זה גורם לה להיות שמחה, האם זה באמת משנה?
הבטתי בה, בעיניים הנוצצות מהתרגשות. הרגשתי איך האשמה חונקת אותי, נכרכת סביבי כמו שרשרת כבדה.
החלטתי- לעת עתה לא אתקן את הציון.
בימים הבאים ניסיתי לשנות דברים אחרים. תיקנתי עוד רגעים, תיקנתי עוד טעויות. כל פעם מחדש אמרתי לעצמי—זה רק דבר קטן. זה רק שיפור קטן.
אבל עם כל תיקון, משהו אחר השתנה.
אני מרגישה שאני רודפת אחרי שלמות בלתי אפשרית. כל פעם שאני מתערבת, משהו אחר משתבש.
איפה זה נגמר?!
עמדתי מול המראה והסתכלתי על עצמי. הייתי אמורה להרגיש טוב יותר, מוצלחת יותר. אבל כל מה שהרגשתי היה ריקנות.
מי אני עכשיו? כל תיקון קטן השאיר בי סדק. עוד קצת, ועוד קצת, עד שלא הייתי בטוחה אם אני עדיין לירון שהייתי, או רק אוסף של החלטות שתוקנו מחדש.
כל שינוי שעשיתי היה אמור להפוך את החיים שלי לטובים יותר, אבל במקום זה הרגשתי שאני טובעת.
כל פעם שחשבתי שהגעתי לשלמות—היא התרחקה ממני עוד יותר.
ואולי… אולי דווקא החלקים הלא מושלמים הם אלו שהפכו את החיים שלי לשלי?
החלטתי. אני לא אשתמש יותר במתקן. דחפתי אותו עמוק במגירה וסגרתי. אבן נגולה מליבי, ותחושת הקלה הציפה אותי.
נכנסתי למיטה, ומיד נרדמתי.
אם חשבתי שהשינה תהיה רגועה- טעיתי. ובגדול.
באמצע הלילה, כששקט מוחלט שרר בחדר, נשמע לפתע צפצוף חד.
עיניי נפערו בבהלה, הלב שלי התחיל להלום במהירות. לרגע חשבתי שדמיינתי, אבל אז—עוד צפצוף. הפעם מוכר יותר, ממוקד יותר.
הסתובבתי לעבר השולחן. אור בוהק קרן מהמגירה.
לרגע היססתי, ואז, כמעט בלי שליטה, ידי נשלחה אל הידית ופתחה אותה. שם, קבור בין מחברות ועטים, נח המכשיר. והוא היה דלוק.
הלב שלי החל להלום בעוצמה כזו שפחדתי להעיר את שאר דיירי הבית.
המסך רטט קלות, כתמים מטושטשים התערבלו עליו, כמו תמונה לא ממוקדת. ואז, לאט-לאט, הם התבהרו. רגעים. זכרונות.
רק שהם… הם לא היו שלי.
הידיים שלי התחילו להזיע, וכל ראשי הסתחרר.
רצתי במסדרון החשוך, כל צעד שלי מלווה בחרטה עמוקה יותר.
הגעתי לדלת חדרה של אמא, ידי רעדה כשנגעתי בידית.
"אמא?". לחשתי בהיסוס
עברו כמה שניות שנדמו כנצח עד שהדלת נפתחה לאט, ואמי יצאה ממנה, בעיניים טרוטות מעייפות.
אבל אז, הרגשתי איך ליבי הפועם בחוזקה עצר מלכת.
השיער שלה היה בלונדיני.
השיער שלה תמיד היה חום כהה, בדיוק כמו שלי. איך ייתכן?
הפחד מילא את ראשי. זה לא יכול להיות!
ניסיתי להרגיע את המחשבה. אולי אני סתם מתבלבלת.
אבל אז שמתי לב לעוד משהו מוזר: המשקפיים. היא מעולם לא הרכיבה משקפיים.
"מה קרה חמודה?"
היא שאלה בקול רך, כמעט רגוע, כאילו שום דבר לא השתנה.
אבל הכל היה שונה. הכל.
התחלתי להרגיש איך הפחד מתפשט לכל איבריי. עוצר את הזמן מלכת.
הרגשתי שאני חיה בתוך סיוט. סיוט שבו כל דבר מוכר הרגיש זר פתאום.
אולי אני מדמיינת? אולי אני פשוט עייפה וזקוקה לשינה?
או ש… משהו השתנה באמת. משהו שלא הייתי מסוגלת להבין.
החלטתי לשים סוף לכל זה. אם החיים שלי לא היו שלי, אז הם גם לא היו חיים. לא חיים אמיתיים, לפחות. לא כאלה שאני יכולה לכנות כשלי.
בדיוק כשבאתי להרוס את המתקן קרה משהו מוזר: הרגשתי שהכל מסתחרר ומתמוסס.
הרגשתי כאילו אני נשאבת לתוך עצמי. לתוך המתקן.
ואז באמצע הכלום, הפסקתי להיות אני. הייתי חלק מהכלום.
למה? כי לא הייתי אני. הייתי סתם דמות. צל. שמישהו שיחק בה. עיצב אותה. תיקן אותה.
לא חייתי את חיי כפי שהיו אמורים להיות. יחד עם הרע. עם חוסר השלמות.
הייתי צל של משהו שיכול היה להיות, נשאבתי לתוך מכונה ששינתה אותי לאני מזויף. כל רגע כזה כבר לא היה באמת שלי. הוא היה "תוקן". הייתי "מתוקנת”.
אבל השאלה האמיתית היא… אם אלו לא החיים שלי, אז למי הם שייכים?
