נגד יצר האדם

נגד יצר האדם / אריאל ברמן

" איפה אני?" שאלתי בקול, אשר הדהד בחלל בשעה שקמתי מרצפת האבן הקרה, עליה שכבתי. לימיני היה חלון, מקור האור היחידי בחדרון זה, מכוסה בטיפות גשם אשר זלגו, למקום אשר לא יכולתי לראות. קמתי, והבטתי סביבי עד כמה שיכולתי, בחושך האפלולי והקר. הייתי נמצא במעין פרוזדור ארוך, אשר אי-שם בהמשך, היה חלון נוסף. החלטתי ללכת לאורכו. התחלתי לצעוד, למקור האור הנוסף, אשר בתקווה, ייתן לי כלי לדעת איפה אני. כאשר התחלתי להתקרב, הרגשתי מעין חום נעים, אשר היה שיפור לעומת הקור אשר פקד אותי עד עכשיו. כאשר המשכתי לצעוד, התחיל להיות מעט חם. החום הזה התגבר עד שהיה בלתי נסבל, התחלתי לרוץ, וכאשר חלפתי על פני מקור החום, ראיתי חלון נוסף, אשר ממנו נראה שמש עזה, אשר הסתירה הכול. המשכתי לרוץ. כאשר התרחקתי מספיק, נראה עוד מקור אור, מרגע שהבחנתי בו, נראה היה כי שוב קר לי, אך הפעם קור זה היה חזק ונשימותיי נהפכו להדים. הצצתי מהחלון הקר, ולעיניי נגלה עננים עבים ושחורים, כאשר כל שנייה מבזיק ברק, אך אין נשמע רעם. הקור החזק ,הקפיא את עצמותי ושרירי התאמצו להחזיק אותי עומד. משכתי את עצמי הלאה וכעבור מרחק קצר, נגלה אלי חלון אשר ממנו רואים פרחים, ושדות ירוקים, אשר הסתרו הכול. נראה היה כי המראה מחזק אותי, ועוזר לי לקום על רגלי. קמתי, ועיניי נתקלו בדלת עץ עתיקה ויפה, אשר עליה כתוב, "חלל הזמנים". הדלת נפתחה לפני בדממה מפתיעה.

 מולי, נגלה מחזה מדהים. תמונות של מקומות אשר מעולם לא ראיתי, ומקומות אשר הזכירו לי משהו נשכח, התערבלו ברצף בלתי נגמר, על רוחות צבעוניות, ונראה כי אני עצמי, מרחף בחלל הפתוח. לפעמים תמונות התעכבו מולי. הושטתי יד לגעת בתמונה יפיפייה, אשר בה נגלה מגדל ארוך וזהוב אשר עומד על ארבעה רגלים, ובראשו מקל ארוך. כאשר נגעתי בקצות הצבעותיי, עבר בי זרם חזק, אשר אמר לי, שלא לי נועדה התמונה. לפתע נשמעו נקישות צעדים, ולבי נמלא בפחד. התחבאתי מאחורי ערמות של תמונות, שהקרבה עלייהן גרמו לעורי לקצקץ. הצעדים המשיחו והתחזקו, והדלת נפתחה. מאחורי הדלת עמד אדם בעל שער לבן, משקפיים עגולים, ולבוש בהיר. בחולצתו הלבנה נשזרו חוטים זהובים, וחוטים ובעלי צבע לא ברור, שאי-אפשר לתאר, ניראה היה כאילו צבעים אלו היו מתחלפים. הוא ניגש לעברי כאילו ראה מעבר לערמות התמונות. הוא המשיך להתקרב עלי, ואני, לא יכולתי לזוז. הוא הניף את ידו ופיזר את התמונות לכל עבר. הוא הושיט את ידו ואמר:" אני אמבא אני יוביל אותך לאורך הדרך" קמתי באיטיות, והושטתי את ידי אליו. "סליחה שאני אומר… אבל אני לא מכיר אותך" "ברור" הוא ענה ועינו לא משו מפניי." כול אדם שהגיע לפה, אינו מכיר אותי", אך על פי ששום שינוי לא נראה בפניו, נשמע מעט מרירות בקולו," אני יוביל אותך בדרכך חזרה, להיות האדם שהיית", "אממ… אני לא מבין אותך…" עניתי בקול מהוסס, האדם הזה נראה ונשמע מיוחד במינו. "ברור… כל אדם שהגיע לפה, חיפש את עצמו במשך שנים, היסס, התלבט, ונתקף ייסורי מצפון על דברים שאינו חווה מעולם. אותם אנשים בעלי מודעות יוצאת מן הכלל, מפני שאינם אנוכיים, רודפי בצע ועשירים. אלו אנשים שלמדו את כל שידעו בעזרת אנשים שהכירו במהלך דרכם" אמר "הדרך שאני הוביל אותך, תשמר את הערכים, והיכולות, שהסגת". חשבתי על דבריו. "אתה אומר שעלי לעבור דרך על מנת לחזור אל האדם שהייתי, אך בלי אותם חרטות, וכאבים"  "כן" אמבא ענה. "אז… מה עושים עכשיו?" שאלתי, ואמבא ענה" אתה תתחיל מתי שתהיה מוכן, ואני, ידריך אותך שתיצרך" "טוב… אז, אני מוכן" אמרתי.

מצאתי את עצמי בתחילת שביל ארוך, שנמשך עד אין-סוף. התחלתי ללכת. לצידי צמחו עצים וצמחים מעניינים. ונתקפתי סקרנות לגלות מהם אותם צמחים. תישאר על השביל הדהד בראשי קולו של מדריכי. לא היו לי לא צידה, לא מזון, ולא חברה. תוך כדי שהלכתי, מצאתי את עצמי חושב, על מה היה לפני. מה היה לפני שמצאתי את עצמי על רצפת האבן הקרה. גיליתי שאיני זוכר כלום. לפני השביל התפצל לשתיים, ועמדתי בפני בחירה. שני השבילים נראו אותו הדבר, ואיני ידעתי מה לעשות. תבחר הדהד בראשי קולו של אמבא. ניסיתי להסתכל לאופק, לגלות מה צופן לי עתידי. צעדתי בהיסוס לשביל השמאלי, ואז, חזרתי אחורה. לא הצלחתי להחליט. לבסוף, שראיתי כי בידי ההחלטה, צעדתי לשביל הימני. לאחר שעברתי את הפיצול, גיליתי, כי אני אינני פוחד עוד לקבל החלטות, ואיני מתלבט יתר על המידה. המשכתי לצעוד, חדור ביטחון.

מולי נגלה הר גדול, ולא הבנתי אך לא ראיתי אותו, עד אז. לא יכולתי לחזור אחורה. התחלתי לפלס את דרכי בן עצים, ולנסות לא למעוד על אבנים. התחלתי לעלות על ההר. לימיני שמעתי פכפוך מים, נאלצתי לסטות מהשביל בשביל לשתות מים. היזהר קולו של אמבא הושמע בראשי. חזרתי לשביל והבטתי על קצה ההר. אני צריך לעלות עד שם? שאלתי את עצמי, בתקווה למענה. והמענה לא איחר לבוא, כן ענה אמבא. המשכתי לעלות, וכל פרק זמן אקראי, נפלתי על אבנים. רגלי נפצעו, ודיממתי במפרקי הידיים. מידי פעם עצרתי, אבל הבנתי שעלי להמשיך לעלות. ככל שהקרבתי לפסגה, כך גם ייאושי גבר. נוכחתי לדעת שכעת התחלתי לרדת. הבטתי מאחורי וראיתי את הפסגה הארורה במרחק כמה מטרים ממני. זחלתי במורד ההר במשך כמה מטרים. קמתי על רגלי, וצעדתי, בקושי רב, אל עבר השדה שלמרגלות ההר. רק שהגעתי לשדה, הבנתי שזהו שיעור, אשר לימד אותי להתמודד עם קשיים, ואם כאבים. יפה קולו של מדריכי הדהד בראשי. עברת את ההר, עליך להמשיך את הדרך. עד מתי? שאלתי את עצמי, בביטחון מפתיע, עוד תראה, זו הייתה תשובתו של אמבא.

צעדתי על השביל, חדור ביטחון, ומרגיש, כאילו אני יכול להתמודד עם הכול. מולי נגלו גבהות, ואי שם, נראו בקושי בתים לבנים. המשכתי לצעוד, וכעבור פרק זמן קצר יחסית, לעומת המרחק שראו עייני, הגעתי לכפר הלבן.

צעדתי באיטיות  דרך שער שיש קטן בעל דלת עץ פשוטה. אף אחד לא עצר בעדי. מבעד לפתח נגלה לעיני עיר קטנה בעלת בתים בצבעי גווני הלבן. ברחובות המרוצפים לבנים אדומות, הלכו אנשים, נשים, וילדים תוך שמדברים ומסתכלים על מרכולתם של עובדי השוק שאם בוא הערב, התחילו לסגור את דוכנם. זרי אורות נתלו מעל הרחובות, בן בנינים ומעל צריפי עץ פשוטים. פניתי לפונדק שעמד במרחק מה משם, ושמו היה, "הסוס הדוהר". וישבתי סמוך לשולחן עץ עגול. הסתכלתי סביב. הפונדק היה מלא במשפחות שאכלו ארוחת ערב, ופטפטו על נושאים שונים. עיני קלטו אדם שמתקרב עלי. פניתי לכוונו והבטתי בו. " תרצה לשבת אתנו?" שאל האדם, הוא החווה עם אצבע צרדה לכיוון שולחן עגול נוסף שבו, כנראה הייתה משפחתו. "טוב" הסכמתי, "לא תזיק לי קצת חברה" אמרתי בחיוך. קמתי והלכתי לשולחן שעליו הצביע והתיישבתי ליד האדם. "קוראים לי ריק" פתח ואמר "לאשתי-" הוא הצביע על אשתו "- קוראים מירה" "נעים להכיר" אמרתי והושטתי את ידי ללחיצה. "גם אותך" היא ענתה ולחצה את ידי. "ואלו ילדיי, עונה, הילדה הבכורה, זיכרון, הילד האמצעי בשולחן, נחל, הילד שיושב ליד מירה, והר, הילד שבסוף השולחן, וההכי קטן. השמות של הילדים הזכירו לי משהו. "אתם מכירים את אמבא במקרה?" שאלתי בטון מהוסס שבכלל לא התאים לכל הקשיים שעברתי. האדם לא ענה, אך עונה, ענתה בקול צלול." פגשנו אותו לפניי עשרות שנים, הוא אמר לנו שאנחנו, משפתנו תהיה אחראית על מסלולם של האנשים, אשר הוא יזמן בשביל שיעצימו את ממדם, ויגרמו לשלום". "בהשראת שמנו, יצרנו מסלולים אשר יעמידו את האדם בסכנות, בעיות, וקשיים" המשיך זיכרון, ונחל המשיך אותו" אמבא נתן לנו קסם זמני, שיעזור לנו ליצור את המסע" אמר בביישנות "אז הוספנו בכל קושי מעט קסם שיחזק את האדם שעבר אותו" והר, האחרון, אמר, "הממד הזה קיים בדיוק כמו כל ממד, רק שהוא בעל מטרה אחרת, מטרה אשר עוזרת לממדים אחרים להיות קיימים", "לכן, עם תרצה יש בכוחנו להחזיר אותך לביתך, עם תרצה, נוכל גם לשלוח אותך לממדים, אחרים, כאותו אדם, רק שאתה תהיה  חדש באותו ממד" סיימה מירה. לא היה לי ספקות. "תחזירו אותי, לממד ממנו הגעתי, בבקשה". "אם כך-" ריק קם מכיסאו "- בוא אתנו" הלכתי אחרי המשפחה המיוחדת, שנגשה לבית ממוצע בגודלו, בעל גינה קטנה מקושטת בפרחים. נכנסתי אתם לבית, וירדתי אחריהם למרתף מואר ונעים למראה. הם עצרו. הילדים גלגלו שטיח צמר, ומתחתיו נגלה רצפת פסיפס בעלת עיגולים בגדלים שונים, שסבבו עיגול באמצע. "היכנס לעיגול המרכזי" ביקש ריק. נכנסתי, והם עמדו בעיגולים שסביבי, ואז העולם התהפך.

מצאתי את עצמי שוכב על מיטה בבית חולים, מסביבי עמדו רופאים, ונשמע המולה גדולה. ואז נשמע קול בכי, והקול אמר "אתה היית מת!" הסתכלתי לצידי וראיתי אשה בגילי שישבה על כיסא נמוך. ואז נזכרתי. נזכרתי בימים ההם, נזכרתי שנפלתי, ונזכרתי בי, מובל לבית החולים. הבטתי בה "אתה בסדר?",  שאלה בהיסוס." כרגע", עניתי בחיוך, " אני האדם המאושר ביותר בעולם"

סוף