ניגון של כינור / שמחה סיטרואן

יותר מכל אוהב אני לנגן. שופך את רגשותיי בעזרת תווי הנגינה. לפעמים נסער, לפעמים
עצוב, וליבי דואב. ולכל תקופה יוצאת מהלב מנגינה חדשה. יוצא אני אל השדה, כינורי בידי,
נעמד בין השיבולים שסביבי, מניח את הכינור על שכמי, עוצם את עיניי, ומנגן. לפעמים
מנגינה שקטה, לפעמים נועזת, ולעיתים אף סוערת. אך היא תמיד שם.
בתקופות טובות שקדמו לעכשיו, נגינתי תמיד הייתה שמחה, מלאת חיים. הייתי מנגן
ובנגינתי תודה גדולה על השלום, האחווה, המשפחה, על השפע הרב. בחיוך גדול הייתי
מנגן, נזכר בכל הסיפורים הטובים שהסתובבו באוויר, על חברות, על אהדה, על אמונה
ותקווה. בכל הנסים שכבר ראיתי. כך, כבר שנים ארוכות מאוד הייתי שמח עם מנגינתי, והיא
הייתה שמחה איתי. הכול היה מלא בטוב ובאושר. בלי מריבות, בלי רוע, אהבת
חינם גדולה במיוחד, שלעולם לא תישכח. אמונה רבה וגדולה בבורא עולם, והרגשת תודה
ענקית. אומנם היו תקופות קצרות שהייתי קצת כפוי טובה לטוב הענק הזה, והייתי מעט עצוב
או כועס, אולם תמיד פעפעה בתוכי שמחה ענקית שסוף אין לה.
אך לאט לאט הפכה המנגינה יותר עצובה, כאילו אבדו תקוותיה. זה כבר זמן רב שלא
יצאתי לנגן. עסוק הייתי, במריבות, בתככים, בדברים חסרי תוכן, שהיו רק הבל, שלא פתרו
דבר. הרבה שנאת חינם החלה, אחרי כל הטוב. כל אחד בטוח שהוא צודק בדעתו שלו,
וכועס על מי שחושב אחרת ושונה ממנו. היו כאלה שביקשו שקט, כאלה שביקשו שלום, ואף
כאלה שביקשו מלחמה. ובתוך הקבוצות היו חילוקי דעות, חלק רוצים שלווה פה וחלק רוצים
קצת שקט במקום מרוחק. אלה רוצים להילחם כך, ואלו רוצים להילחם בדרך שונה. ולי, לא
היה כלל זמן לניגון, ואף לא לדבר אחר. ולא רק אני כך. גם כל מכריי עסוקים היו, חבריי ואף
משפחתי, בעצמם עסוקים, בלהיאבק ולנצח את השני.
לעתים הייתי עוצם את עיניי בלילות ושומע אותה, את המנגינה, חרישית ושקטה,
מתגעגעת, כולה תקווה, ואז הייתי מתהפך שוב ושוב, לבי כבד עליי, ונרדם. תקופה כואבת
וארוכה עברה עליי באותה שנה וכינורי הוזנח.
אך יום אחד אספתי את הכאב הרב שהיה בליבי, ויצאתי.
יצאתי כשכינורי, המאובק זה מכבר, בידי. צעדיי כבדים וראשי מושפל. נעמדתי כדרך קבע
באמצע השדה, שיבולים עלובות ורזות מתנפנפות, מביטות בי וכאילו עליי מלגלגות.
הנחתי על כתפי את כינורי, עצמתי עיניי, הרגשתי את כל הכאב והאובדן שהכבידו עליי,
וניגנתי. או לפחות ניסיתי. כינורי, כאילו יצא מכלל פעולה, לא הוציא אפילו צליל קטן, רק שכב
על כתפי, כאילו היה חסר חיים. בדקתי אותו מכל כיווניו, אולי משהו חסר? אולי אני רק
מדמיין? לכן הנחתיו שוב על כתפי, עצמתי עיניי, אך כלום. גם לא הקטן שבתווים.
התיישבתי על הארץ, מרגיש שאבדה כל תקווה. חבקתי את כינורי בחיקי, ונתתי לדמעות
לזלוג מעיני. מיררתי בבכי שעה ארוכה, מרגיש שתחושת האובדן, החוסר, השכול, גברה
עליי. עוד ניגרות הדמעות מעיניי ונטמעות באדמה, רואה אני דמות מתקרבת מרחוק.
אדם פסע בצעדים שקטים ורגועים לכיווני, מגיע לאט לתוך השדה, אליי. והאיש, בידו החזיק
כינור. אחריו הופיע עוד אחד, ואחריו עוד. המוני אנשים הגיעו כאן, אל השדה, והביטו בי
בציפייה, כליהם בידיהם. קמתי מן הארץ, ניגבתי דמעותיי, הנחתי את כינורי על שכמי,
והחלתי מנגן. מנגינה יפה שכמוה אוזן לא שמעה. וכל אחיי מצטרפים אליי, למנגינה נפלאה
שנסקה השמיימה.
יותר כבר לא הייתי עצוב וחסר תקווה, כי ידעתי שביחד עם אחיי, נוכל לנצח הכל.