ניגמר הזמן למות/מירה מלמוד
פרק 1: זיכרון של מוות
זמן למות – עד כמה טוב אתם מכירים את המילים האלו? אותם אומרים אנשים זקנים, כאשר הם מרגישים שזמנם למות, הגיע ואימהות שחוזרות מהעבודה עייפות מאד ומרגישות שהן מתות. אבל יש זמנים כשמתים, כאשר אף אחד מהדברים האלו לא מתקיים. המקרה הזה קרה לי ולחברות שלי כאשר היינו בנות 12. טוב, אז בואו ניזכר ביחד.
פרק 2: דיאלוג העתיד
יומיים ליפני היום הזה, אמרתי למַרי ותמר "אני כל כך מתרגשת, יום ההולדת שלנו עוד יומיים". מרי ותמר חייכו, נראה לי שהם גם היו שמחות. עוד דקה עברה ומרי אמרה: "שנים עוברות כל כך מהר ואנחנו לא שמים לב שעוד מעט מגיע הזמן למות". תמר עשתה פנים חמוצות ואמרה: "עוד פעם את עם המתים שלך! תפסיקי ותתחילי לשמוח שאת חיה עכשיו". לא יודעת למה, אבל הדיאלוג הזה נתקע לי במוח כאילו אני רואה עתיד.
פרק 3: אחר הצהריים
אחרי בית-הספר ו"טונות" שיעורי בית, הגיע זמן ארוחת הערב. אמא הכינה פסטה, האוכל האהוב עלי, אחותי הקטנה הקשיבה לאבא וסיפורו על סבה רבה שלנו וההרפתקאות עם החיות הקסומות שלו. אני גם הקשבתי כי אמא לא מרשה לראות סרטים עד שהצלחת ריקה, אז לא היה לי מה לעשות והקשבתי .
פרק 4: איך טעיתי
"וסבא רבא שלכן נשך את המפלצת ביד והיא עזבה אותו!! אז הוא הצליח לברוח עם הדבש הקסום ונתן אותו למכשפה, אז היא הבריאה. אחרי זה הוא חזר הביתה, בשלום" – סיפר אבא. הוא מספר לנו המון, על סבא רבא. ליה עוד בת שמונה, אז היא עדיין מאמינה שזה אמת (בקול עצוב). איך טעיתי! “וואו, סבא רבא היה כזה אמיץ!“ – אמרה ליה בהתלהבות. "כן הוא היה אמיץ", – אמר אבא. ברגע הזה ראיתי בו קצת עצב.
פרק 5: עיירת מוות
“רוצים שאני אספר לכן עוד סיפור שיכול ליקרות עוד פעם, בקרוב?" “כן, ספר! ספר!“ – אמרה ליה בהתרגשות. "גם לי אין בעיה" – אמרתי. "אוקיי, בנות תפתחו את האוזניים". הקול של אבא קצת הפחיד אותי, אבל ידעתי שהכל היה דמיון של אבא ואין לי ממה לפחד.
“כאשר סבא רבא שלכן היה עוד צעיר, הוא עבר כמעט את כל העולם וכתב את הכל ביומן שלו. אבל פעם, כשהוא כמו תמיד כתב ביומן, הוא הבין שעבר כמעט הכל. אז הוא התחיל לחשוב, האם בעיר גדולה יכולים להיות חיים קסומים. לאחר המחשבה הזאת, הוא התמלא בסקרנות רבה והתחיל לעבור עיר אחרי עיר, ארץ אחרי ארץ, אבל לא מצא אף בעל חיים קסום. אבל הוא לא עצר. הלך עוד ועוד עד שהגיע לעיירה קטנה בשם מוות. שם העיר לא נראה בעייני סבא רבא כשם טוב, כי העירה הייתה חמודה ומתאימה למגורים. הוא מצא מלון קטן ובלילה ניסה לישון. אבל כאשר הוא התחיל לעצום עיניים הוא שמע חריקה, וכאשר פקח עיניים החריקה נעצרה. אחרי עשר פעמים, הוא קם מהמיטה והתחיל להסתובב במלון. אחרי הסיבוב הוא לא מצא כלום, אז החליט להמתין. התיישב בחדר הכניסה וחיכה. אחרי חצי שעה, פתאום שמע את החריקה שוב. סבא רבא קם והלך בעקבות הרעש וראה שדלת אחת במסדרון פתוחה. הוא התקרב לפתח ולא האמין למראה עיניו, כאשר! בתוך! החדר! מצא! אישה מתה. סבא רבא היה כזה מפוחד אבל בכל זאת הלך אחרי החריקה. בסוף המסדרון הוא מצא דלת מסתורית עם המדרגות המובילות למטה. הוא לקח נר והתחיל לרדת".
“אאאא…!!!!!“ – ברגע הזה ליה צרחה ככה שכל העולם שמע. הסיפור הפחיד אותי, אבל ליה שצרחה פתאום ובקול כל כך רועם, זה היה מפחיד ביותר. "אבא, זה כל כך מפחיד!!!!“ – צעקה ליה ובכתה. ואז אמרתי: "אבל זה רק סיפור וסבא רבא, חזר בשלום", – ניסיתי להרגיע את ליה, אבל זה לא עזר. אז אמא אמרה: "אולי עכשיו תסיימו ותמשיכו מחר?“ “לא, לא, אבא, תמשיך, בבקשה", – אמרה ליה. היא ילדה מאוד אמיצה כמו סבא רבא, מהדמיון של אבא. "אמא אומרת אמת, זה סיפור מפחיד ואת צריכה עוד חצי שעה לישון. נמשיך מחר", – אמר אבא. ליה באכזבה, יצאה לישון. אני הלכתי אחריה.
פרק 6: 24 שעות
יום למחרת, אני כמעט לא זוכרת. רק זוכרת שאני, תמר ומרי כל הזמן דיברנו רק על יום ההולדת והסיפור המפחיד של אבא. ברגע אחד תמר אמרה: "הסיפורים של אבא שלך נראים כל כך אמיתיים. את עדיין חושבת שזה רק מהדמיון?" “כן", – עניתי. "אבל למה?" – שאלה מרי. "כי אני יודעת שזה לא קיים. אין בעולם מפלצות, פיות ומלכות דבש". זהו הכל. אחרי זה אני לא זוכרת כלום, אבל אני זוכרת איך חזרתי הביתה.
פרק 7: הגעתי הביתה
כאשר חזרתי הביתה, מיד שמעתי: "הנה הנה היא הגיעה, בואו נמשיך!" “אבל יש לי שיעורי בית". הפנים החמוצים של ליה מיד פנו אלי עם המילים. "הם יחכו, את הבטחת הבטחת!“ "אוקיי, אוקיי, רק אל תצעקי!" אבא רק הסתכל וחייך. אחר זמן קצר הוא המשיך את הסיפור.
פרק 8: ארנב לבן
“טוב אז איפה עצרתי? או! סבא רבא שלכן הלך למטה במדרגות וכאשר המדרגות נגמרו לפניו היה חדר גדול. בתוך החדר היו שלושה ארונות ושולחן עם בקבוקים. היה מובן מה בתוכם – רעלים. אבל לא רק הדברים האלו היו בחדר. ליד השולחן עמד ארנב לבן. הוא לא הבין האם זה איש או ארנב, אבל פחד ושמחה מילאו אותו. הוא אמר: "שלום, קוראים לי רַמְב רַסְבֶרְד. אני מציל בעלי חיים כסומים בכל העולם". והארנב אמר לו (בקול רגוע): "רמב היקר, לא אכפת לי איך קוראים לך, אבל אם באת לעיירה שלי ולמעבדה שלי, אז הגיע הזמן שלך למות".
הארנב לקח אקדח והתחיל לירות! אחד מהכדורים פגע בסבא רבא, בכתף ודם יצא בטיפות! הנר נפל מהיד של סבא רבא והכל ברגע אחד התמלא באש! סבא רבא שאל אותו: "למה אתה עושה את זה?!“ “כמו שיש חיים, יש מוות, אבל המוות מגיע לאט מדי לפעמים, אנחנו צריכים לחכות 40 שנה, לפעמים 120 שנה. זה הרבה מדי. אני עוזר לאנשים האלו למות בזמן. אני המוות בעיר מוות". “זה לא מסביר כלום. למה אתה עושה את זה?! תענה!" “בעולם שלנו יש הרבה מדי אנשים, ולבעלי חיים כסומים אין מקום. אתה לא חושב שצריך לפנות אותו, למענם?“
בפחד גדול סבא רבא ברח. הוא רץ מהר, יותר מהר ממה שהוא יכל ורק שמע את קולו של הארנב רודף אחריו: "תזכור, רמב, אני אגיע ואהרוג אותך ואת משפחתך!!““ “אימא'לה, והוא עוד מעט יגיע להרוג אותנו! נועם, אני לא רוצה למות!“ ליה חיבקה אותי ובכתה על החזה שלי. "לא, ליה, הוא לא הגיע, עברו 110 שנה ואני, אבא, אמא, סבתא, סבא והדודה, עוד חיים. הוא פשוט אמר את זה ולא קיים את הבטחתו. אין ממה לפחד". “באמת, אין?“ הקול של אמא היה נשמע כמו שאלה. וגם אני שאלתי את עצמי, האם זה באמת קרה והאם אנחנו בסכנה?
פרק 9: יום הולדת של פחד
הנה, כל כך הייתי שמחה, כי אני מרי ותמר ביום הזה היינו בנות 13. לא היה סוף לשמחה שלי, אבל כל היום הייתה לי הרגשה, כאילו מישהו צופה בי. בערב כולם הגיעו, חוץ מהדודה, היא אמרה שהיא תאחר לחגיגה, כי אמרו לה שהיא חייבת להיות בעבודה. עבר זמן, היו משחקים, חטיפים ואפילו תמונות, אז כיבו את האור, כולם שרו לי ,למרי ולתמר "היום יום הולדת, היום יום הולדת לנועם, מרי ותמר". כיבינו את הנרות ואז הפעמון בדלת צלצל. אמא אמרה: "אולי סוף סוף דודה מיה הגיעה". אז שמענו מאחורי הדלת: "רמב ומשפחתו, הגיע הזמן שלכם למות!!!“ הדלת נשברה וראינו בפתח את הארנב הלבן. בבת-אחת הוא התחיל לירות על כולם. ראיתי את תמר ומרי שנפלו ודממו, ומשפחותיהם, אחריהם. אני וליה רצנו והתחבאנו ליד פתח אחד. אז ראינו יד מלאה בדם וחורים מהכדורים. אחרי זה שמענו את הקול של אבא: "(נושם קשה) תיקחו אותו ותחביאו במרתף" “(בבכי) לא, לא, לא נלך בלעדיך, לא!!“ אמרה ליה, כולה בצעקות ובכי: "אתם תצטרכו לעזוב אותי ואת אמא“. אז אמרתי: "(בבכי) אבא, תקשיב לליה, אנחנו עוד יכולים להציל אותך!“ ואז הוא דמם. אני וליה צעקנו "אבא! אבא! אבא!!!!“ שמעתי שמישהו בא אלינו, לקחתי את ליה, שבכתה ליד הראש של אבא, לקחתי את המפתח שהיה בידו. ברחנו לחצר האחורי, פתחנו את הדלת והתחבאנו. אני מצאתי מנורה קטנה והדלקתי את האור. אז ראינו שזה באמת לא מרתף פשוט, זו המעבדה של סבא רבא. הכל שם היה ישן, ספרים בני 110 שנה. היה שם בקבוק של מה שנשאר מהדבש הקסום, וכתר מפרחים של פיות, ואפילו היומן של סבא רבא. כמה זמן אני וליה שתקנו. מדי פעם נשמעו צעדים, אבל פתאום הם הסתיימו. אני וליה בכינו, אבל זה לא הפריע לי לקחת את היומן של סבא רבא ולהתחיל לקרוא.
פרק 10: מכונת הזמן
כאשר קראתי את כל היומן, פתאום נתקלתי במשפט אחד: "כ"ב אב תרע"ב, רישום 6. אני הבנתי שלא אצליח לעזור לחד-הקרן בזמננו, אז החבר שלי דֶעוֹן המציא מכונת זמן ובעזרתו אני חזרתי חודש אחורה והצלחתי לעזור לו". אז הבנתי שהכל היה אמת ובכיתי, אבל הפעם זה לא היה מעצב. הייתי גאה בסבא רבא שעבר את כל זה רק בשביל לעזור לחיות קסומות בעולם. ובאבא שזכר את כל זה והעביר לכולנו. פתאום חשבתי: אם לסבא רבא הייתה מכונת זמן, אז אולי היא עדיין כאן. התחלתי לחפש, ואחרי זמן רב, מצאתי אותה. כל כך שמחתי, עד שליה שאלה: "מה זה, למה את שמחה אחרי שאמא ואבא מתו"? אז אמרתי לה: "אנחנו נצליח להציל אותם. זו מכונת הזמן של סבא רבא“. "אז עכשיו את מאמינה?“ “מה?“ אני קצת הופתעתי מהשאלה. "אני ראיתי איך את מתנהגת ושמעתי מה את חושבת על כל זה. למה בשביל שאת תאמיני, אמא ואבא היו צריכים למות“? "הם לא היו צריכים. אני יודעת שטעיתי, אבל עכשיו אני מוכרחה להאמין בזה. אני יודעת שזה נשמע אידיוטי, כאילו אני פשוט "פוף" ומאמינה, אבל זה ממש כך. האם את יכולה להאמין לי וללכת איתי להציל את כולם?“ “כן“. החיוך הקטן של ליה, שימח אותי. ביומן היה כתוב איך המכונה פועלת ואיך לתקן אותה. בעוד כמה זמן היא תהיה מוכנה.
פרק 11: סוף הדברים
אני לקחתי אקדח שהיה באחד מהארונות והפעלנו את מכונת הזמן. אני וליה היינו בחדר שלי, כמה רגעים, לפני הוצאת העוגה. הגענו לאבא וצעקנו לו: "אבא, אבא!!! הוא עוד מעט יגיע!!“ “היי, בנות, רגע, למה יש לכן אקדח, מיד תעזבו אותו!!“ “אבא, שמע, הארנב מסיפורו של סבא רבא, ראינו אותו, הוא בא!!“ "באמת, אני ממש לא יכול להאמין?!“ פתאום שמענו את פעמון הדלת ואת קולו של הארנב: "רמב ומשפחתו, הגיע הזמן שלכם למות!!!“ אבא צעק לי: "תני לי את האקדח, תני!!!“ מיד נתתי לו אותו. כאשר הארנב שבר את הדלת, אבא ירה מהאקדח והארנב נפל מת. כולנו היו בפחד ואבא היה רגוע. הוא שאל אותנו: "איך ידעתם?“
פרק 12: נגמר הזמן למות
“והנה אני יושבת לפניכם ומספרת איך הכל קרה, נו, אתם יודעים מה קרה“. "אימא'לה, חוויתם כזה פחד“, – אמרה אמא. "כן, אבל עכשיו, מה אתם תעשו“?
“אני ונעם חשבנו ש..“ – אמרה ליה "נמשיך את הדרך של סבא רבא. נציל את בעלי החיים הקסומים!“ אז אבא אמר: “אני כל כך גאה בכן“!!
הסוף
