מכתב מלב אל לב:
יובל ניר ,
חברו הטוב של אבא
נפלת.
יום שלישי, כ”א שבט תשפ”ד.
“אל תיפול, מחר תשוב תזרח השמש שמע בני כי אני אוהב ומחבק אותך”
נפלת יובל, בדרך למסור נפשך על עמך,
בדרך להגן על ארצנו, על מולדתנו, על קידוש השם.
אהבת ארץ ישראל, אהבת עם ישראל יחד עם תורת ישראל. מהמעט ששמעתי עליך, יובל, אדם ירא שמיים, אוהב כל יהודי באשר הוא, נותן את כל כולו למען משפחתו, חבריו, עמו, ארצו.
הרבה סיפורים שמעתי עליך, על כמה גדול היית, וכמה גדולים ומשמעותיים היו חייך. כמה טוב הוספת לנו, כמה תובנות חיים ולימודי אין קיץ השארת לנו.
יובל, חברו הטוב של אבא שלי- היית.
אני אומנם פחות זכיתי להכיר אותך אישית, אבל לשמוע שמעתי. ושמעתי הרבה. והרגשתי, הרגשתי את הלב, את העניים הנוצצות של אבא שברקו וזרקו מאור ומדמעות, מגאווה ומכאב, בכל פעם בה הזכיר אותך וסיפר עליך. זוכרת ולא שוכחת סיפורים, חוויות, זיכרונות וגעגועים אליך. אני מרגישה מחוברת. מצד אחד מי אני שאכתוב עליך, מצד שני ברור שאני אכתוב עליך. כן. אני כותבת, ודמעות עולות לי, דמעות של קשר והרבה שנים שבהם הייתם- אבא ואתה “יותר מאחים” כפי ששמעתי פעם את אבא אומר. אני מרגישה שאתה הולך איתי. משפיע עלי. כי הרי על אבא שלי- השפעת. הייתם אחים לנשק. אחים לאחדות, למסירות נפש עצומה על העם שלנו ברוח גדולה. על עם ישראל. יש לך זכויות רבות. יובל! אני בטוחה שאתה למעלה בגן עדן, שומר עלינו מלמעלה וממשיך לעסוק בטוב ולהתפלל עלינו. על העם שלנו. שיהיה טוב יותר. שנגיע למצב טוב יותר. שלא נאבד את ארצנו, שלא נשכח את עצמיותנו. את מי שאנחנו. את עם ישראל. עם מיוחד יש לנו. עם הנצח. עם שלא מוותר ולא מתייאש לא משנה מה קורה לו. לא משנה מה עברנו ועוד עוברים ומה שעוד נעבור עד לשלמות האמיתית, בה יתגלה כבוד ה’, ונגיע ל: ”לתקן עולם במלכות ש-די” ומתוך כך: “יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך, תשבע כל לשון… ”
יובל, אני מזדהה עם דרך החיים שבה בחרת לחיות, מהמעט ששמעתי, שראיתי ושקראתי. אני אוהבת את אהבת הארץ שהייתה לך, את האמונה שלך בעם שלנו, ואהבת התורה שהייתה לך. אני רוצה לקחת אותה איתי לדרך. בנוסף לכך, אני חווה עוד חיבור שלי אליך דרך אבא. אבא אהב אותך מאוד. עוד לפני נפילתך, בערב שבת, אחרי הקידוש, יחד עם מרק עוף חם של אמא היה מספר לנו סיפורים עליך, חוויות, הוא היה מזכיר אותך כל הזמן. כמה הוא אוהב אותך. וכשחזר לצבא אחרי “אפטר” אחד, הוא קנה לך קבנוס (צמחוני) וגבינה צהובה כדי לשמח אותך, כי זה מה שהיית אוכל במלחמה הזאת כמעט כל הזמן…
אני זוכרת את אבא חוזר מהלוויה, עם עניים דומעות, עם כאב עצום. הוא כתב עליך הספד שעוד יותר התחברתי אליך דרכו. אביא כאן חלק ממנו:
”הרבה אנשים הכירו אותך ואהבו אותך מאוד. המון אנשים. כי היית אדם מדהים. אין צורך להוסיף הרבה.
אבל מעט מאוד, מעט מעט מאוד אנשים, יודעים איזה יראת שמים הייתה לך.
אתה הסתרת את היראת שמים שלך, מתחת כיפת גרוש קרועה, כי היית אדם ענו וצנוע, כל הזמן זוכר ומזכיר לי שאנחנו לא הנושא, ולא תמיד אנחנו חייבים להיות במרכז ובחוד. רק אחרי שהכיפה ההיא נאבדה לך במלחמה, לא היה לך ברירה אלא לקחת ממני כיפה קצת יותר סבירה… איתה נהרגת אתמול.”
”יובל אהובי, הרבה אנשים הכירו אותך אבל לא כולם שמו לב איזה אהבת ישראל בערה בך.
כמה אהבת את עם ישראל, כשהיית מדבר על לימוד זכות וסיפורים על עם ישראל היו עיניך נוצצות מדמעות. כל כך אהבת ללמד זכות על כולם, תמיד. במיוחד על מי שלא נראה בדיוק כמוך. התרגשת מכל חיבור שנוצר [למשל בקורונה- בין החרדים לחיילים, ועוד].
איזה כאב היה לך בשמחת תורה על כל מה שהיה, איזה תסכול היה לך שלא הגענו לשם מוקדם מספיק אלא רק במוצאי שבת. אמרתי לך: יובל מה אתה רוצה- לא ידענו! לא התנחמת, אמרת לי אחרי שלושה ימים שהיינו בבארי: אתה לא מבין, אני קיבוצניק, אני רואה את הבתים, אני מרגיש שזה הבית שלי, ואני רוצה לומר להם, סליחה שלא היינו שם בשבילכם. כל המלחמה חלמת למצוא חטוף ולומר לו סליחה שלא הייתי שם בשבילך…”
אני רוצה להתייחס לשני הנושאים שאבי דיבר עליהם בהספדו. יראת שמיים ואהבת עם ישראל.
כמה זה דבר גדול להיות ירא שמיים. אבל מה זה בכלל? אני מרגישה שהרבה מדברים על זה, אבל האם אנו יודעים באמת מה זה? מה זה להיות ירא שמיים? אולי להבין שכל מה שקורה איתך ועובר עליך הוא מכוון בידי שמיים. בידי הקדוש ברוך הוא. ואז זה גם מתקשר לאמונה שאנו מאמינים, אומרים “ברוך דיין האמת” אנחנו מאמינים שלא כל מה שאנחנו יודעים או רואים בעיננו כדבר טוב או נכון, זה אומר שהוא ככה. אנחנו מאמינים שיש משהו שם למעלה, שהוא בעצם לא כל כך למעלה, הוא איתנו פה בצער, בכאב, בקושי, באובדן, וכמובן שבשמחה, בטוב. בכל רגע ורגע נתון. כדברי השיר: “בעליות בירידות גם בשעות הכי קשות הקב”ה שומר עלינו, אז מי יכול עלינו?!”
“ואין לנו על מי להישען אלה על אבינו שבשמיים” ועליו אנחנו נשענים, והוא איתנו. מקשיב לנו, רוצה את טובתנו- ועוזר לנו.
אהבת עם ישראל. איזה אהבת עם ישראל בערה בך. כמה דבר גדול זה, להיות אוהב עם ישראל. זה לאהוב כל יהודי באשר הוא. עם החסרונות שבו, עם הניסיונות, עם הפשלות – וכמובן לראות בעין טובה וחיובית את כל הטוב שטמון בכל אדם ואדם, בכל יהודי ויהודי שקיים. הרי מושלמים- אנחנו לא. משתלמים – זהו תפקדנו ומטרתנו בעולם. לעשות טוב, להביא את הטוב שקיים בנו, לגלות אותו ולהאיר אותו.
אביא עוד קטע מההספד, שאני מאוד אוהבת.
“לסיום. יש שיר שליווה אותנו כל המלחמה. שיר ששנינו מאוד אוהבים, ושרנו אותו יחד במלחמה המון פעמים.
השיר הוא ידיד נפש.
אתאר שתי סיטואציות, מתוך המון מקרים שבהם שרנו יחד:
הראשונה- אני שומר על בית ששהינו בתוכו בעזה. ליל שבת. אתה מצטרף אלי ויחד שרים בחושך שנינו שירי שבת זמן ארוך מאוד.
השנייה- יום שישי בבוקר, יוצאים לציר תנועה למבצע שימשך שישי שבת, שנינו מובילים את החוד של החפ”ק, ואני אומר לך: יובל אחי לא יודע מה איתך אני כבר בשבת, ואתה אומר לי קדימה אז מה שרים, ושנינו מתחילים לשיר לנו בשקט ידיד נפש, ותוך כדי השיר מתחילה היתקלות ושנינו רצים להסתער…
אתמול הרב משה רב הגדוד אמר לי שכשהוא זיהה אותך- היית עם חיוך על השפתיים, אמרתי לעצמי: בטוח הוא הסתער קדימה עם ידיד נפש. על תוכן השיר הזה נלחמת, עליו מסרת את הנפש. הנשמה שלך הרגישה לאן היא שייכת, וזה ככל הנראה גם מה ששרים לך עכשיו למעלה.
רציתי לשיר איתך אחי, ידיד נפשי, בפעם האחרונה. כל מי שרוצה מוזמן להצטרף אלי. ולכוון בשיר על שלושה דברים: על יובל כמובן, על הקב”ה- שוודאי כל מה שהוא עושה הוא לטובתנו, גם אם לפעמים קשה לנו לראות, ובעיקר על עם ישראל האהוב שלנו, שמתגלים בו כ”כ הרב כוחות של גבורה בחודשים האחרונים, כך שברור לי שזה כבר הניצחון האמיתי על הכל, ולא משנה מה בדיוק יהיה הלאה, בסוף העם הזה ינצח ויתגבר על הכל.
ידיד נפש, אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך
ירוץ עבדיך כמו אייל, ישתחווה אל מול הדרך
יערב לו ידידותיך, מנופת צוף וכל טעם.
הדור נאה, זיו העולם, נפשי חולת אהבתך
אנא אל נא רפא נא לה, בהראות לה נועם זיווך
אז תתחזק ותתרפא, והייתה לה שמחת עולם
ותיק יהמו נא רחמיך, וחוסה נא על בן אהובך
כי זה כמה נכסוף נכספתי, לראות בתפארת עוזך
אנא אלי, מחמד ליבי, וחוסה נא ואל תתעלם
הגלה נא, ופרוס חביב עלי, את סוכת שלומך
תאיר ארץ מכבודך, נגילה ונשמחה בך
מהר אהוב כי בא מועד, וחוננו כימי עולם.”
אני מאד אוהבת את השיר הזה.
אני מאד מתחברת לאיך שאבי הביא את זה. שמעתי שהיה מאד מרגש כשהם שרו את זה בלוויה, הרבה אנשים בכו וזה נגע בהמון לבבות שבורים. בכללי, אני מרגישה חיבור עוצמתי וגדול למילים של השיר, לתוכן שלו, למה שהוא מביא איתו.
תודה לך יובל, תודה על כל הטוב שהוספת לנו בעולם.
תודה לאבא שלי על הקשר המיוחד שהיה לכם ביחד.
וכמובן תודה לך בורא עולם. תודה על הזכות ל43 שנה בהם הסתובב ביננו כזה אדם, שהוסיף הרבה מאד. תודה על הכוחות לקום ולצמוח מהמשבר ומהכאב.
בתפילה: ” אנא א-ל נא רפא נא לה בהראות לה נעם זיווך, אז תתחזק ותתרפא והייתה לה שמחת עולם”
רחל רז, הבת של אבא, חברך הטוב יובל.
