ניצחת בדמך / הודיה נויזץ

זהו הסיפור שאולי קרה, ואולי לא. אף-פעם לא נדע, זהו סיפורם של כל נרצחי השבת השחורה.

{בארי, משפחת לוי, חילונים}

שירי מספרת:

06:28- התעוררתי לשמע "צבע אדום", הפגזות ויריות. הערתי את אבא (אמא בחופשה בירושלים) ואת רונן אחי הגדול בן ה13 ולקחתי בזרועותיי את אחי התינוק, ארי. נכנסנו לממ"ד וחיכינו שההפגזה תפסיק. עוברות הדקות והיריות וההפגזות לא מפסיקות אף לא לרגע. נצמדתי אל רונן, מבקשת למצוא מקלט בידיו, אך ללא הועיל. הבטתי אל רונן ולתדהמתי רונן הגיבור הגדול והכי לא פחדן שיש התחוור יותר ויותר, מירייה להפגזה. ליטפתי קלות את גבו המצומרר ורונן פרץ בבכי כבוש, "אל תדאג רונני," אמרתי "עוד מעט הכול יסתיים". רונן לא ענה החזיק את ידי חזק ואימץ אותה אל ליבו.

07:30- אנחנו עדיין בממ"ד, אבא קיבל המון הודעות בהולות על חדירת מחבלים לקיבוץ שלנו, בארי, וכעת אנחנו בשקט חוץ מארי התינוק שבוכה מידי פעם. אני צמאה, "אבא אפשר לצאת לשנייה לשתות?"-"לא שירי חמודה, בחוץ מסתובבים מחבלים ואסור שיראו אותך!" טוב, חשבתי לעצמי. עוד מעט הכול ייגמר ואוכל לשתות להנאתי. אבל בינתיים אני צמאה, גרוני מתייבש ופתאום אבא קם בהבעה נחושה על פניו, "ילדים, רונן, שירי וארי, אני צריך לצאת החוצה ולהילחם. כיתת הכוננות שלנו יוצאת עכשיו, אם אני לא חוזר, בבקשה תשמרו על שלמות המשפחה," קולו השתנק "תשמרו על ארי הקטן וזה על זה"-פתאום זלגו דמעות רותחות מעיני אבא, אמא'לה!, אף פעם לא ראיתי את אבא בוכה. ניגשנו אליו אני ורונן וגם ארי המתוק ונתנו לו חיבוק חזק- החיבוק האחרון שלנו יחד. אבא צילם אותנו לאמא- התמונה האחרונה שלנו יחד ואמר לה שהוא הולך להילחם ושעכשיו רונן ואני נשמור זה על זה ועל ארי. היריות התחזקו אבא קם פתח את הממ"ד ואמר לנו עוד פעם "רונן ושירי שמרו זה על זה ועל ארי, היי שלום ילדים שלי, אוהב אתכם!".

08:00- זהו, נשארנו לבד. הבטתי בעיניים קרועות לחריץ חלון הממ"ד וראיתי את המחזה שלא אשכח לעולם. אבא, שיצא רק עם אקדח אחד קטן (!) מוקף בחמישה מחבלים, עם מבטים רצחניים בעיניים, חמושים מכף רגל ועד ראש ואז, זהו, רונן הסיט אותי מן החלון ולחש לי: "שירוש, אל תביטי לשם-וגם, תהיי בשקט" הוא התקשה לסיים את המשפט "המחבלים אצלינו בבית". נתקפתי הלם- אצלינו?-בבית?-מחבלים? רצתי מייד ונעלתי את הדלת של הממ"ד בדממה. הוספתי להביט בחריץ החלון למרות מחאותיו של רונן ולחרדתי, ראיתי את אבא, שרוע על המדרכה העקובה מדם, מדמם והגרוע מכל- ללא רוח חיים. "רונן?" שאלתי בקול רועד, כנראה שהייתי חיוורת מאוד עד שרונן קרב אליי באימה והצבעתי לו באצבע רועדת שיסתכל לחריץ בחלון, רונן הביט בחריץ וקפא, הוא לא זז והפך להיות חיוור יותר ממה שהיה "זה אבא?" שאל, הנהנתי בראשי והתחלתי לבכות, רונן חיבק אותי חזק חזק ובכה בשקט יחד איתי.

09:30- ארי הקטן התלונן על רעב מתגבר והתחיל לבכות. רונן ואני מייד הבאנו לו משחק מעניין שהיה לנו וגם אנחנו הרגשנו את הרעב- "רונן, אולי אלך בשקט למטבח ואביא מעט אוכל?" "תלכי בשקט שירוש, בהצלחה אחותי!" אמר וחיבק אותי קלות. פתחתי את הדלת והתחלתי ללכת לכיוון המטבח ופתאום ראיתי שני מחבלים מסתובבים בבית שלי. נסוגותי אחורה וחזרתי מבוהלת וחרדה אל הממ"ד. רונן פותח את הממ"ד ו…"שירי, שירי? התעוררי!" אני שומעת את קולו המבוהל של רונן- כנראה התעלפתי, אני מרגישה את לטיפות ידו על גבי וכך אני מתעוררת מעלפוני "שירי, הכול בסדר? מה קרה שם?" שאל בלחישה. עניתי משתנקת מבכי" מחבלים במטבח שלנו, רונני!" רונן קפא, הבעות פניו התקשחו והוא קם נעל את הדלת בשקט, הרים אותי בעדינות מהרצפה על רגלי, הושיב את ארי על ברכיו ולחש באימה: "שירוש אבא אמר לנו לשמור זה על זה, אבל אני לא יכול, אני מפחד למות כמו אבא" סיים ודמע, אני עומדת ומסתכלת סביבי; רונן יושב על המיטה וארי על ברכיו וליד המיטה ארגז שחור גדול שעד עכשיו לא שמנו לב לקיומו. פתחתי את הארגז וראיתי שיש בו שלושה סכיני מלחמה מושחזים, אקדח קטן, מים, ושימורי מזון. הבאתי לרונן סכין, חגרתי את האקדח וצירפתי אליו סכין. אכלנו מעט ונתנו אוכל לארי הקטן ששמח מאוד לאכול לאחר כמה שעות שלא אכל מאומה.

15:00-לאחר כמה שעות, "טוק טוק טוק" ו"אללה אכבר" שמענו על הדלת של הממ"ד. המחבלים ניסו לפתוח את הדלת ואני תפסתי את הידית בכל הכח, ובעזרת רונן המחבלים לא הצליחו לפתוח את הידית שהייתה עם מנעול. פתאום, קול נפץ חזק נשמע וראינו שהמנעול והידית התפוצצו, רונן נפצע ביד ואני קצת בפנים אבל לא נותר לנו זמן לחשוב והתחבאנו יחד מאחורי הארון בממ"ד. המחבלים נכנסו בקול רעש גדול לממ"ד שלנו ולפתע נזכרתי, אקדח! יש לי אקדח קטן וטעון בכדורים! אבל רגע, איך יורים באקדח? ארי הקטן שהיה בידי התחיל לבכות ואחד המחבלים התקרב אלינו לא נותר לי זמן טענתי אותו כמו שראיתי שאבא עושה וברגע הראשון שראית את המחבל יריתי לו בפנים והוא התמוטט ארצה ללא רוח חיים.

רונן מספר:

שירי הצליחה לירות במחבל הראשון, כל הכבוד לך שירי! אני מריע לה בליבי, אבל הנה הגיע המחבל השני וכיוון רובה אליי- דווקא אליי "בוום" נשמעה הירייה. עצמתי עיניים בחוזקה התכוננתי לגרוע מכל; לכדור שיפלח את ליבי, אבל לא הרגשתי שום דבר, אני פוקח עיניים ורואה את חברי כיתת הכוננות מחסלת את המחבל, ורואה ששירי אחותי הקטנה והגיבורה קפצה עליי וקיבלה את הכדור במקומי, "שירי? שירי התעוררי! את לא יכולה ללכת עכשיו! שמרי על צוואת אבא! שירי בבקשה אל תמותי! מה אגיד לאמא? שירי!" תזוזה קלה מצד שירי העקובה מדם, זינקתי לעברה- "שירי?", שירי פתחה מעט את העניים ובלחש אמרה " אבא, שמרתי על צוואתך, ניסיתי להציל את המשפחה, הצלתי את רונן, להתראות רונן, להתראות ארי, תמסור לאמא שאני אוהבת אותה! רונן, אני יודעת שאנחנו לא דתיים אבל תגיד איתי לפני שאני הולכת "שמע ישראל"" אמרתי עם שירי מילה במילה-'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'-שנשמתה יצאה באחד ושירי עצמה את העיניים- לנצח חיבקתי את גופת שירי הדוממת ועיניי נתמלאו דמעות, שירי, מתה בשבילי, למעני, "תודה לך שירי" לחשתי ופרצתי בבכי.

16:00-חברי כיתת הכוננות לקחו אותנו מחוץ לקיבוץ כשגם בדרך שורקות היריות מעל ראשנו. נסענו עם ראש למטה כשלי יש דמעות בעיניים, ומגן תוך כדי על ארי. הגענו לאחר כמה שעות לירושלים למלון שבו אמא התאכסנה.

18:00-הגענו למלון, עליתי רועד וחרד מתגובת אמא שבוודאי ראתה חדשות ושמעה מה קרה בבארי הגענו לחדר. דפקתי חלושות ונכנסנו אני וארי. את המחזה הבא אני לא אשכח, אמא עומדת עם כיסוי ראש (!) עם דמעות בעניים ועם ספר תהילים (!) כשראתה אותנו קפאה, ושאלה בקול רועד, "איפה שירי ואבא?" השפלתי עיניים "שירי הגנה עליי בגופה אמא" קולי משתנק, " ואבא נהרג בהתקלות עם מחבל—"אמא עמדה קרועת עיניים, לבנה כסיד ולפתע צרחה "שירי! דוד בעלי! מה אעשה בלעדיכם?! שירי שלי ילדה שלי, דוד, בעלי היקר מה אעשה עכשיו?! מה?!" נפלה לרצפה וקרעה קריעה בשמלה היפה שלבשה. ברגע זה שנינו פרצנו בבכי מר.

בהספד על שירי ואבא (רונן מספיד):

"אבא, גיבור וחזק שלא פחד לצאת ולהגן על אנשי הקיבוץ, שלא פחד לצאת רק עם אקדח אחד קטן בשביל התושבים אתגעגע אליך, תמיד אוהב אותך! תתפלל עלי מהשמים! שירי," פה התחילו הדמעות לזלוג מעיני "שירי שלי, שקפצה עליי וקיבלה את הכדור שהיה אמור להרוג אותי, שירי הטהורה שיצאה נשמתה ב'אחד' שירי שדאגה למלא את צוואת אבא, אתגעגע אליך מאוד, אוהב אותך שירי, ושירי אל תשכחי ש; ניצחת בדמך".