נפרדים או לא?
כתבה: עופרי מקטובי
פרק ראשון
"תוציאי צלחות" אמרה לי אמי. היה אז יום שלישי השעה 19:00 התיישבנו לארוחת ערב. "דרור בוא" צעקה אמא שלי אל אבי "אנחנו מחכות" "רק שנייה" הוא צעק בחזרה. "אתה אף פעם לא יכול לבוא מתי שקוראים לך?!" התעצבנה עליו "אנחנו מחכות לך האוכל יתקרר" "אז תחכו שנייה לא יקרה כלום!" שמעתי אותו צועק תוך כדי טריקת הדלת של משרדו. הוא בא, התיישב וניסה שלא ליצור קשר עין עם אמי. כל הארוחה היה שקט מופתי שכזה.. חשבתי לנסות להתחיל שיחה אבל זה לא היה זמן ממש מתאים. סיימנו לאכול ואבי חזר למשרדו, "קצת עזרה פה לא תזיק" אבא שלי לא ענה לה. אמא שלי הייתה עצבנית אז אמרתי לה שהיא יכולה ללכת ואני אפנה את השולחן. "תודה מיתר" אמי אמרה בקול חזק כדי שאבי ישמע "לפחות את לא כמו אביך היקר שלא עוזר". אבא שלי התעלם. אחרי שפיניתי את השולחן הלכתי ישר לחדר, העיקר לא לשמוע עוד את המריבות שלהם.
פרק שני
"מיתר קומי את עוד תאחרי לבית הספר" שמעתי את אמא צועקת לעברי "אני כבר קמה" עניתי בקול ישנוני. התלבשתי ותוך כדי שמעתי את אמי צועקת לאבי "למה אתה מכניס את הכוס החלבית לכיור הבשרית!?" "כיור זה זכר אז אומרים כיור בשרי" ענה לה "זה מה שחשוב עכשיו??" שאלה אותו בעודה עצבנית עליו "רק תיקנתי" אמר לה "מה את מתעצבנת" אמא שלי התייאשה ממנו ולא ענתה לו. יצאתי מהבית לכיוון בית הספר במצב רוח לא טוב, נכנסתי לכיתה התיישבתי ליד חברתי הטובה דניאל, היא ראתה שקרה משהו ושאני במצב רוח לא טוב היום ושאלה לשלומי "הכל טוב" עניתי לה בקול ש…די משקף שהכל לא ממש טוב, "נו מה קרה?" אמרה תוך כדי הנחת כף ידה בתוך כף ידי, "ההורים שלי" עניתי לה בסופו של דבר "נו.. מה איתם" שאלה אותי שבקולה מתח כאילו זה איזה סיפור מפחיד "הם.. הם פשוט לא מפסיקים לריב, עוד לא קמים וכבר מספיקים לריב" אמרתי לה כשעוד שנייה אני פורצת בבכי. "אני לא יודעת מה לעשות". "טוב קודם כל תירגעי" אמרה לי דניאל בקול הכי מרגיע שלה "הכל טוב את לא צריכה לדאוג, הכל יהיה בסדר"
**צלצול**, המורה גילה נכנסה, "כולם לשבת" צעקה בחוזקה כדי שכל הכיתה תשמע כולם התיישבו, כמובן שכבר הספיקה לכעוס על כמה ילדים שישבו. היא התחילה בהקראת שמות, ואני התחלתי לשקוע במחשבות, חשבתי על מה כבר יכול להיות עם ההורים שלי, מה יקרה אם הם ימשיכו לריב, מה כבר יכול להיות? המורה הגיע לשמי ולא שמתי לב "מיתר" לחשה לי דניאל תוך כדי נענוע גופי, התעוררתי מהמחשבות בבהלה "מה?" שאלתי אותה, "מיתר, למה את לא עונה לי? אני קוראת לך" צעקה המורה כך שכל הכיתה שמעה, "סליחה" עניתי לה מנסה לא למשוך יותר מדי תשומת לב "לא שמעתי". היום עבר עלי בסדר בסך הכל.. שכחתי ממה שקרה בבוקר והכל היה טוב. היום הסתיים ואני בדרך הביתה במצב רוח טוב, הגעתי הביתה, אף אחד לא היה שם, כרגיל (ההורים שלי עובדים עד שעות הערב). התיישבתי להכין שיעורי בית, שסיימתי כבר הייתה השעה 17:30, אמא התקשרה, עניתי. "היי מיתרי מה נשמע? איך היה היום בבית הספר?" שאלה "הכל טוב" עניתי לה "היה בסדר" "יופי, את יכולה להכין משהו לארוחת ערב? אני פשוט קצת מתעכבת" שאלה אותי "אין בעיה, מתי את חוזרת?" שאלתי "בשש כזה" ענתה "טוב אמוש, ביי" אמרתי לה "ביוש, תודה מיתרי" ענתה "אין על מה" עניתי לה בחזרה, **השיחה נותקה**.
"מה נכין… מה נכין…" דיברתי אל עצמי, טוב נכין ספגטי, הגעתי להחלטה. באתי להוציא את הדברים, **תקתוק בדלת** "מי זה?" צעקתי לעבר הדלת "זה אבא" שמעתי אותו צועק. פתחתי לו "שלום, מה נשמע?" שאל "הכל טוב" עניתי "מה זה מה הבאת?" שאלתי בעודי מתבוננת במגש הפיצה והשקית עם בקבוק הקולה שמעליו, "סתם" אמר "חשבתי שיהיה נחמד קצת לגוון ולהביא פיצה לארוחת הערב" "טוב.. פשוט אמא אמרה לי בדיוק להכין משהו לארוחת ערב" אמרתי מבואסת, "אהה.. בסדר לא נורא, פעם הבאה" אמר "טוב אני נכנסת להתקלח" אמרתי "בסדר" ענה. יצאתי מהמקלחת אמא אמורה לחזור בקרוב, טוב בינתיים אערוך את השולחן. הוצאתי בדיוק צלחות "שלום" שמעתי את אמי אומרת "היי" אמרתי לה בחזרה "הכנת משהו בסוף?" שאלה, "לא" עניתי לה "כמה דקות אחרי שהתקשרת אבא בא והפתיע עם מגש פיצה", "דרור מה קשור עכשיו פיצה? היית שואל לפני או אומר לפחות משהו" צעקה אליו, "למה אני צריך לומר לך כל דבר לפני? מה הבעיה שאני פשוט אביא על דעת עצמי בלי לשאול?" ענה לה בעצבנות, "טוב זה לא משנה עכשיו, דרור בוא רגע לחדר" אמרה לו.
נשארתי לבד במטבח, לא חשבתי יותר מדי על מה הם כבר ידברו, אבל לפחות הריב על הפיצה כבר נגמר. אמא ואבא באו, התיישבנו לאכול "מיתרי יקרה לי ולאבא יש משהו חשוב לספר לך" אמרה לי אמי "אנחנו יודעים שיהיה לך קשה עם זה ואולי אפילו תכעסי עלינו, אבל זוהי המציאות ואין מה לעשות". "הייתי בהלם ובמתח באותו הזמן, מחשבות הציפו אותי, מה הם כבר רוצים לספר ולמה שאני אכעס עליהם ומה יקרה. היה לכמה רגעים שקט כזה שאף פעם לא היה, "תראי מיתר" אבא שלי אמר "את בעצמך רואה ביום יום שאני ואמא לא ממש מסתדרים, רבים המון כמעט כל יום אנחנו מתווכחים, מה שאני מנסה לומר שאני ואמא הגענו להחלטה שאנחנו נפרדים" אחרי 5 דקות של שקט הוא המשיך "אנחנו יודעים שיהיה לך מאוד קשה עם זה, אבל זה כבר סגור ההחלטה הייתה שאת ואמא תעברו ואני אשאר כאן", לא עניתי הלכתי לחדר שכנראה אצטרך להיפרד ממנו נשכבתי במיטה ופרצתי בבכי, נרדמתי.
פרק שלישי
קמתי בבוקר שטפתי פנים והכל ורק אז קלטתי שהשעה כבר 10:00 בבוקר, נבהלתי הלכתי לאזור הסלון והמטבח וראיתי את אמא יושבת בסלון רואה טלוויזיה. "אמא השעה כבר 10:00 למה לא הערת אותי?" שאלתי בעודי ממש לחוצה "היי, בוקר טוב" אמרה לי "סליחה, בוקר טוב" עניתי לה במבוכה "טוב, ועכשיו תוכלי אולי לענות לי על השאלה?" "אה, נכון, טוב זוכרת מה סיפרנו לך אתמול?" שאלה "כן" עניתי מבואסת, עד עכשיו לא נזכרתי ופתאום היא באה עם זה "אז כמו שאת יודעת זה היום חופש שלי ואבא יוצא מוקדם יותר ב12:00 ואת לא הלכת היום לבית הספר כי היינו צריכים שתישארי שנדבר איתך על זה שנסביר לך מה הולך להיות מעכשיו" הסבירה לי, "יש לי שאלה אחת חשובה, יותר נכון שאלה שמתחלקת לשתי שאלות" אמרתי "כן מהי השאלה? זאת אומרת השאלות?"
"אמרתם שאני ואת הולכות לעבור בית?" שאלתי ,"כן" ענתה, "אז לאיפה נעבור?" הייתי ממש מסוקרנת ומודאגת, "זה עוד לא בטוח אבל כנראה שנעבור לתל אביב" אמרה "מה? תל אביב זה רחוק מדימונה" אמרתי בעצבנות "אני יודעת אבל זה מה שנקבע" אמרה, "רגע זה אומר שאצטרך לעבור בית ספר?" שאלתי את אמי, "כן" ענתה, "לא אין מצב, מצידי להישאר עם אבא פה" אמרתי לה "אי אפשר זה מה שנקבע את תבואי איתי, נקודה" אמרה לי.
"לא" צעקתי אליה "אני רוצה להישאר בבית הספר הזה עם כל החברות!" "אי אפשר לשנות את זה את תצטרכי לעבור וזהו! דיי" אמרה לי החלטית ביותר. אחרי השיחה הזאת רצתי יש לחדר וחזרתי למיטה, בכיתי , מה עוד אפשר לעשות במצב שכזה? בלי לשים לב נרדמתי ושקמתי כבר הייתה השעה 11:56 שמעתי בדיוק דלת נטרקת, "אבא" צעקתי ורצתי לעברו, "הי מיתרי: אמר לי "מה נשמע?" "בסדר: עניתי, "נורית" אבא שלי קרא לאמי "מה?" שאלה "את יכולה לבוא?" שאל בחזרה, "שנייה אני באה" צעקה, "טוב מיתר, עד שאמא תבוא בואי לסלון" פנה אליי, התיישבנו, "אמא כבר ספרה לך לאן אתן עוברות?" "כן" עניתי בעצב "אבל אני לא רוצה לעבור אני רוצה להישאר בבית ספר להישאר עם החברות להישאר כאן, אך ורק כאן!" אמרתי לו
"תראי מיתר זה לא אפשרי אין מה לעשות זאת המציאות את צריכה להסתדר" אמר לי, "היי, על מה אתם מדברים?" אמי צצה משום מקום ושאלה "אני לא מוכנה לעבור בית ספר" צעקתי אליה "מיתר אין מה לעשות זאת המציאות" אמרה לי אמי "תפסיקו להגיד כבר שזאתי המציאות, לא נמאס לכם?!" כעסתי והפניתי אליהם גב.
עברה רבע שעה של דממה "מיתר שבוע הבא אנחנו עוזבות צריך להתחיל לארגן ומחר כבר תודיעי לחברות שלך שאת עוזבת את בית הספר" שברה אמי את הדממה, לא עניתי, והלכתי לחדרי להוציא את המזוודות שמעל לארון, פתאום הרגשתי יד על כתפי "אנחנו מאוד מעריכים שאת מתמודדת עם זה בסוף" אמרה לי אמי, הסתובבתי וראיתי שגם אבי שם "את תמיד תוכלי לבוא לבקר אותי, ובשבתות תבואי אליי ולפעמים גם נוכל להיפגש כולם, בכל זאת אני ואמא לא שונאים אחד את השני ,אנחנו פשוט לא מסתדרים וזה לא עובד ביננו אבל זה לא אומר שלא נוכל להיפגש כולנו לפעמים" אמר "טוב שאתה אומר את זה כך זה די מעודד" עניתי באנחת רווחה "זה מצוין שאת מבינה אותנו כך אנחנו מודים לך שאת בסופו של דבר מתמודדת" אמרה אמי, חיבקתי אותם חיבוק בכל הכוח שרק נשאר לי עוד באותו היום.
פרק רביעי
קמתי בהרגשה קצת יותר טובה אחרי כל השיחות של אתמול, במיוחד אחרי מה שאבא שלי אמר. לקחתי את התיק והתחלתי לדמיין איך אספר לכולם ובמיוחד לחברתי הטובה דניאל שאני הולכת לעזוב, מה יקרה?, האם הכיר חברים חדשים, האם יהיה לי טוב כמו שטוב לי פה?, ככה התחילו לצוץ בראשי המון מחשבות.
הגעתי לכיתה, נשמתי עמוק והתיישבתי ליד דניאל, "בוקר טוב" אמרה, "בוקר טוב אחרון" עניתי לה, "מה?" שאלה, "מה? מה?" שאלתי בחזרה, "למה אמרת בוקר טוב אחרון?" שאלה בפליאה, "שומעת דניאל" שאלתי "ההורים שלי מתגרשים" הרכנתי את ראשי "מה?" התפלאה "זה לא יכול להיות, אין מצב" "זאת המציאות, כמו שהורי אמרו, זאת המציאות" אמרתי לה, "יואו אני מה מצטערת" אמרה, "הכל בסדר את לא עשית כלום ואם כבר עשית משהו זה רק לעודד אותי כל פעם מחדש שהייתי עצובה" עניתי, רגע אז למה אמרת שזאת הפעם האחרונה של בוקר טוב?" שאלה "אני עוברת עם אמא שלי לתל אביב ואצטרך גם לעבור בית ספר" אמרתי לה, דניאל נשארה עם פה פתוח ולא אמרה כלום, "זה בסדר כבר הפנמתי, רק אצטרך לעזוב אותך עכשיו, רק זה מה שנשאר לי וכמובן את כל שאר הכיתה.
"בוקר טוב" המורה נכנסה..
הגעתי הביתה, מחר זה היום האחרון שלי בבית ספר אני לא מאמינה עדיין שזה אמיתי. כל היום הייתי עסוקה בלארוז דברים, אחרי שעה קלה אבא הגיע, "היי" אמר "היי" עניתי בחזרה, "היי, תפסיקי לחשוב על זה בבקשה, אולי תצאי עם נועה, תסתובבי קצת?" אבא העלה רעיון, "אתה יודע מה זה רעיון טוב, מפגש אחרון לפני פרידה" אמרתי לו "
דיי בבקשה תפסיקי לחשוב על זה, זה עושה לי רע" ביקש אבא , "בסדר" עניתי וחיפשתי את הטלפון כדי להתקשר לדניאל , דיברנו והיא הסכימה וקבענו להיפגש ברבע לשש, עוד רבע שעה, בינתיים אמא חזרה, סיפרתי לה על המפגש המתוכנן ובלי לחשוב פעמיים היא הסכימה לא כמו תמיד שהיא כמעט ולא מסכימה.
"ביי" אמרתי "מתי תחזרי?" שאלה אמי "בשמונה שמונה וחצי כזה" עניתי, "טוב" אמרה, "היי מיתרי" קרא לי אבי "קחי ותבטיחי לי שתשכחי מזה ורק תהני" אמר לי והביא לי 200 ש"ח לבזבוזים, "מבטיחה, תודה אבוש" עניתי לו "ביי, תהני" אמר. היה לי ממש כיף עם דניאל אמרתי לה שמחר אני עוזבת את בית הספר, ונפרדנו, לא אשקר בכיתי, אבא בא לאסוף אותי בשמונה ועשרים והיה שקט באוטו, בזמן השקט חשבתי שהורי היו בבית לבד מה קרה.. האם הם רבו? ואולי קרה משהו אחר?
הגעתי הביתה והמשכתי קצת לארוז בסופו של דבר נרדמתי.
פרק חמישי
"בוקר טוב, קומי" אמרה לי אמי, בוקר טוב" עניתי בקול ישנוני. קמתי צחצחתי שיניים ועשיתי את כל שאר הדברים שעושים בבוקר ויצאתי לעבר הסלון, להורי היה חיוך מרוח על הפנים, מה קרה? שאלתי את עצמי, "בואי שבי רגע" קרא אלי אבי, "מה קרה?" שאלתי אותה בסקרנות, "לי ולאבא יש הפתעה" אמרה אמי, התיישבתי מסוקרנת.
"כמו שאת הבנת אני ואמא נפרדים, אבל אתמול כשיצאת עם דניאל הבנו משהו, הבנו שאנחנו לא רוצים להיפרד, הבנו שלא נשרוד, שאנחנו אוהבים אחד את השנייה בכל מצב גם אם אנחנו רבים וגם אם אנחנו מתעצבנים תמיד נרצה להישאר ביחד" אמר אבי בנשימה אחת "הייתי כל כך שמחה ומופתעת שלא ידעתי מה להגיד אז פשוט שתקתי.
אחרי שחזרתי מבית הספר שמחה עד השמיים במיוחד אחרי שסיפרתי לדניאל את הבשורה המשמחת הורי נשארו בבית היום כך שהם היו כשחזרתי היה רק משהו אחד שהייתי חייבת לשאול אותם וזו הייתה שאלתי:
"איך אצליח לפרוק את כל מה שארזתי עד עכשיו?"
