נפש פצועה/ שירה סובוביץ

שומעים על חייל שנפל ברצועה.

ואצלנו, הגוף בריא אבל הנפש פצועה.

דמעה ועוד דמעה,

צובטים את העור,

לקוות אולי זה חלום ותכף נתעורר אל האור.

אבל זה לא חלום.

והלב מסרב לעכל,

הלב של כולנו נשבר עם מקל.

המחשבות והדאגות מתחילות לרוץ…

בהתחלה חושבים על המשפחה השכולה,

שבלבה בטח סוררת המולה.

ואז המחשבות נודדות אל החברים השבורים.

אל השכנים.

אל הקהילה.

ואת לא מצליחה להוציא מילה.

רק כאב בלתי נתפס.

נשימה מקוצרת.

ואת חושבת לעצמך איך את החיים את לא עוצרת.

יום עובר, ואחריו עוד יום.

ואת תוהה לעצמך לאן נעלם התום,

התמימות שהייתה לילדים.

השגרה היומיומית שנלקחה מאתנו, ויותר מידי סיבות לעצב ולכאב,

ועדיין קשה לעכל את זה בלב.

אבל דבר אחד כולנו נזכור,

שעם כל הכאב העצום והבלתי נשכח,

עם כל הדם שנשפך,

אנחנו את חיינו פה לא נעצור.

עוד נאטום את החור.

את מולדתנו לעולם לא נעזוב.

כי לעם ישראל-רק פה טוב.

מהעצב החזק והצורם שנמצא כרגע אצל כל אחד,

אנחנו נפריח פה עצמאות ואהבה ונשלב יד ביד.

אנחנו נקום ונצמח.

לא נלך לשום מקום.

אנחנו עוד נפצה על שנלקח מאתנו התום.

מקומנו פה תמיד,

לא משנה מה העולם יגיד.

עד כמה אהבת את היצירה?