‘אנשים שכחו' סהר ישבה לבדה על המדרכה, 'אנשים שכחו איך להסתכל'
המחשבה ניקרה במוחה. אנשים חלפו לידי, חלק הולכים לצד הזה וחלק לצד ההוא עוברים וחולפים וממשיכים בדרכם כל אחד שקוע במחשבות משלו. 'אבל הם לא מסתכלים' רק כשאחד האנשים הסתכל אלי הבנתי שאמרתי את זה בקול, קמתי והתחלתי לטייל ברחוב. אנשים כבר לא יודעים לראות את היופי. היא הביטה למעלה היה שם עץ או שאולי רק בשביל חלק מהאנשים זה היה עץ, בכל אופן בשביל סהר זה לא היה עץ, היה זה היצור היפיפה, האדיר, הנדיב והנאמן ביותר בעולם בשבילה באותו הרגע, אנפיו התפתלו והסתבכו בצורה כה טבעית ומושלמת, השמש נצצה על עליו הירוקים, גיזעו היה מחוספס אבל זה רק הוסיף לאופיו, היא נשמה את עוצמתו והאריצה אותה ללא גבול.
היא העבירה את מבטה אל גדר האבנים שהקיפה את אחד הבתים, והאבנים היו שקעים רבים והאור והצל שיחקו בהם זה ריתק את סהר והיא לא אתיקה את מבטה עוד זמן רב.
'למה הם לא מסתכלים סביבם' היא שאלה בליבה
'כל אחד עסוק רק במה שיעשה כשיגיע ליעד שקבע ללכת אליו אבל הדרך לא חשובה?'
'למה הם כל כך עיוורים? למה הם לא רואים…' מכונית קטעה את רצף מחשבותיה 'על אלו אני הכי מרחמת' חשבה לעצמה 'הם חולפים כל כך מהר שאפילו אם ירצו לא יוכלו להסתכל כמו שצריך'
כלב אחד יחד עם אשה (ראיתי לנכון לכתוב קודם את הכלב כיוון שהוא יותר חשוב לסיפורנו) הלכו יחד עד שהאשה נעצרה פתאום מול ספסל באותו רגע ניצתה בי תקווה אולי היא עצרה לראות? אולי היא מבינה מה זה אומר? אך ברגע הבא נופץ חלומי, האשה התישבה על הספסל ושלפה פלפון מתיקה.
את היצור ההוא אני שונאת יותר מהכל היצור שמשכנע אותך שמלבן קטן שיש בו אורות יותר חשוב ויותר מעניין ממה שסביבך.
הסטתי את מבטי אל הכלב כדי להשכיח את כעסי, הוא היה קטן ופרוותי והזכיר לי קצת ענן, הסתכלתי על אך הוא מרגיש, אני חוששת שזאת הסתכלות נוספת שאנשים שכחו, הוא היה עצוב מעט, לא נינוח, הוא רצה לטייל אבל האשה ישבה.
היתה התלבטות קצרה
כולם אמרו עלי שאני בישנית הם כנראה צדקו אבל משהו יסבול בגלל הביישנות שלי?
לא!
ניגשתי אל הכלב ושאלתי:"מה שמך?"
האשה אפילו לא הרימה את מבטה מהיצור, כוונתי לפלפון, ואמרה "קוראים לו שוקו"
אני לא שאלתי אותה אבל לא אמרתי לה זאת וגם כעסתי כי נמאס עלי שאנשים לא מתיחסים ברצינות לבחירת שם של חיה. לכלב ההוא לא התאים שוקו לא במראה ולא באופי וזאת יכולתי לקבוע בוודאות מהסתכלות של שתי דקות! השתלטתי על רגשותי ושאלתי:" שוקו רוצה ללכת להסתכל את מרשה לי לקחת אותו?" נראה לי שבלבלתי אותה מעט
"לקחת אותו לאן?" שאלה, מוציע סוף סוף את עינייה מהיצור
"התכוונתי לשאול אם אפשר לטייל איתו" הסברתי
"בת כמה את?" שאלה בביקורתיות
"אחדעשר אביבים ושנמעשר קייצים"
"את יכולה לקחת אותו אבל אל תתרחקי יותר מדי"
ההנהנתי לה ולקחתי מידה את הרצועה
אני חושבת שכלבים רואים את העולם שונה מאיתנו, אם אנחנו מסתכלים אז הם מריחים ואני יכולה להבטיח לכם שהכלב ההוא עצר להריח דברים באותה הכמות שאני עצרתי להסתכל עליהם.
התיישבתי לידו בזמן שהריח ערוגת פרחים וליטפתי אותו על ראשו והוא קישקש במרץ בזנבו
לפתע יצאה מהבית מירה חברתי ללמודים, אינני יודעת אם ליבי שש ביותר לראותה
מירה היתה מסוג האנשים שמדברים יותר ועושים פחות, או במקרה שלה לא עושים כלום.
ניסתי לחמוק בשקט מהפגישה אבל לא עלה בידי. "הי סהר" היא צעקה אל מעבר לשיחים הדלילים שחצצו בינה לרחוב " לא תאמיני מה שמעתי" לסהר לא התחשק כל כך לדעת והיא נסתה לעשות פרצוף של אחת שלא רוצה שידברו איתה אבל מירה לא היתה מאלה שיתנו לך לעזוב לפני ששמעת איזו רכילות עסיסית.
"זה על אורה יש לה זיהום ברגלה ושמעתי שהיא בבית החולים" התכוונתי לענות באיזו צורה מבטלת אבל אז נפל לי האסימון…"אורה?! האם את יודעת ממה זה קרה?"
"לא ,פגשתי את אימה בדרך והיא מהרה כי ה…הי רגע לאן את הולכת"
"אל פרחי הבר שליד המדרכה" צעקתי אל מאחורי גבי מנחשת איך נראה מבטה המשתהה
הסיפור הזה היה כל כך טיפשי שאני מקווה שאני טועה.
זה קרה ביום שלפני, הלכנו לטייל אני וכמה חברות ואחת מחברותי הזמינה את אורה
אני חושבת שלא קיים אדם בעולם שגורם לי להרגיש כמו קומקום כלומר רותחת כמוה, נראה לי שמים ואש הם פחות הפכים ממנו.
אז בקיצור נראה לי שהטיול הזה היה הרוס עוד לפני שהוא התחיל.
ישבנו וחיכינו לאחת הבנות שהלכה להביא סוודר, נשענתי לי אחורה והסתכלתי על פרחי הבר הצחורים. פתא ראיתי יד שמתקרבת אלהם היא הגיע אל אחד הפרחים ליטפה אותו מששה אותו בעדינות ואז לפתע במהירות הבזק לפני שהוא הספיק לקלוט את גודל הבגידה היא קטפה אותו.
כאב לי על הפרח האומלל הסתכלתי לראות מי היד הקוטפת זו היתה אורה. ידעתי שהיא לא תקשיב לי אם אומר לה להפסיק, היא קטפה עוד פרח עצרתי בעצמי לא לצעוק בפרח השלישי אמרתי לעצמי שאסור לי להרוס את כל האווירה הכיפית של הטיול אבל אוי הנה היא קוטפת עוד אחד, כשהחלה לקרב את ידה אל החמישי כלב לא יכולתי לשלוט בעצמי תפסתי את ידה וצעקתי "מספיק עם הרצח הזה"
אורה עיקמה את מבטה "על מה את מדברת?"
"על הפרחים!" אמרתי בזעם
"כל זה בגלל כמה פרחי בר?" היא התעצבנה
" אלו לא כמה פרחי בר, אלו פרחים תמימים שלא עשו לך שום דבר רע בימי חייהם!"
"אז מה? אין להם בכלל רגשות" היא אמרה בהתנשאות
"ואם אין להם רגשות אז הם לא רוצים לחיות?"
"אין להם רצון"
"לא נכון!" צרחתי בעוצמה
ובאורה כנראה התעורר רצון לעצבן אותי בגלל שהיא לא מסכימה איתי
והיא קמה ועשתה עצמה כאילו היא דורכת על הפרחים
אז כבל לא יכולתי לעמוד בזילזול שלה ודחפתי אותה בכח על הרצפה
היה רגע דממה ואז… היא החלה לבכות
והקול הקול שלה היה צורמני יותר מהציפצוף של המיקרוגל שלנו
אני לא מאמינה שבאמת כל כך כאב לה, כל הבנות התאספו סביבה שואלות אותה אם היא בסדר או איך אפשר לעזור לה, לבסוף הן הלכו שולחות בי מבטי כעס
אבל אני עמדתי איתן מול מבטיהן ברגלים פסוקות מלווה אותן במבטי עד שנאלמו בפניה
התיישבתי ליד הפרחים ונחמתי אותם, העברתי בעדינות את ידי על עליהם ולפתע ידי נתקלה במשהו קשה
זה היה מסמר, ישן ,חלוד וארוך התעסקתי בו וחשבתי על מה שקרה וכמה שחשבתי יותר כך כעסתי יותר.
התכוונתי ללכת אבל פתאום עלתה בי מחשבה זדונית שנבעה מכעס עמוק, קלה לביצוע, כזאת שאתה שוכח מיד לאחר מעשה…..
חזרתי אל הפרחים שהשארתי אתמול אם מזימותי, לא שגיתי במחשבותי.
התמוטטתי ליד הפרחים הרמוסים, היה דממה באוויר 'היא לא השאירה אפילו פרח אחד לרפואה' שוקו חש בצערי וחיכך את ראשו בי, כבר כמעט שכחתי אותו אבל יש לי דברים חשובים יותר לעשות כרגע
הכעס שהשתלט על העצב הוא שגרם לי לקום על רגלי ' למה למה בני אדם מזלזלים כל כך בטבע, למה כל מה שהם מסוגלים לחשוב עליו זה מה יהיה טוב להם ואיך יהיה נוח להם? רק על עצמם הם חושבים'
כל כך כואב לי על הצמחים אבל מה עם אורה?
הרי היא נפגעה בגללי… ואוי המסמר המטופש ההוא למה הוא היה חייב להופיע בדיוק ברגע החולשה שלי?
ובעצם זו אשמתה.. אבל זה הגיע לה, ואז מה אם זה הגיע לה? האם אני זו שתקבע עונשים לאחרים?
הגעתי אל פתח בית החולים
עלי להתנצל!
נשמתי עמוק ונכנסתי
"איפה אורה קפרסטון והמסמר?" שאלתי אחת האחיות
היא קווצה את גבותיה והצביעה על אחת הדלתות
דפקתי
"מי שם?" לא עניתי לשאלה
פתחתי את הדלת, אורה הסתכלה עלי בזעם טהור
אבל אני באתי לעשות שלום והתכוונתי לעמוד על כך
"מה את עושה פה?" שאלה משתדלת לכבוש את זעמה
התקרבתי למיטה" סליחה, רק רציתי לומר סליחה, זה הכל"
"זה הכל? רק סליחה?" היא צווחה
"את יודעת כמה זמן אני אצטרך לשכב במיטה בלי להיות יכולה ללכת?שלושה שבועות!! וכל מה שיש לך לומר לי זה סליחה?!"
" אורה אני באמת מצטערת" לפי המבט שלה הבנתי שרק תחנונים למחילה לא יספיקו
הלכתי משם עם החלטה נחושה לחזור מחר.
שוב אני עומדת מול דלתה ונפשי לא רוצה להיכנס אבל אני נושמת ומכריחה את עצמי
אורה יושבת במיטה ונראית שמשעמם לה
בהתחלה היא רק רצתה שאלך ואעזוב אותה
אחרי זה התלוננה על שאימה לא מרשה לה להיות ביצור ההוא שלה
זה לקח הרבה זמן אבל אט אט הרגשתי שהיא נפתחת אלי
הייתי זקוקה להמון סבלנות ואני חושבת שלא הסכמנו על מיליון דברים אבל המשכתי להשתדל
בשעה מאוחרת יחסית פניתי לפנות הביתה
"סהר?"
"מה?" שאלתי והרגשתי שהיא מתאמצת לומר את זה
"אני סולחת לך"
אז זה נכון לא הסכמנו על המון דברים ובהתחלה לא הסתדרנו אבל בסופו של דבר רק עם מסמר אפשר לבנות גשר אמיתי.
