נשבעתי ואקיימה / מעין סגל

זה היה אמצע הלילה, אימא החזיקה את ידי בחוזקה ומשכה אותי איתה במהירות, ביד השנייה החזקתי את התיק שלי, התיק שהחזיק בתוכו את כל מה שיכולתי לארוז מהחיים הקודמים שלי בהתראה של כמה שעות. רצנו עד שהגענו לבניין ענקי וקודר, בכניסה חיכתה לנו אישה שלבשה בגדים מוזרים, שחורים ולבנים וכיסוי ראש תואם. היא זרזה אותנו פנימה והובילה אותנו לחדר שינה שישנו בו כמה בנות. אימא דיברה איתה בלחישות כמה שניות והעבירה לה מעטפה סגורה. הייתי כל כך מבולבלת, לא הבנתי מה קורה פה ומה אנחנו עושות במקום המוזר הזה. אימה סימנה לי לבוא אליה, באתי אליה ושמתי לב שהיא בוכה. " אימא… מה קורה פה? למה את בוכה?" שאלתי, מתחילה לדאוג. " ששש, אסור שנעיר את הבנות" היא לחשה, "קחי את המכתב הזה, תקראי אותו מחר והוא יסביר הכל". היא הושיטה לי מכתב וספר עבה עם דפים ריקים- יומן, למה היא רוצה שאכתוב יומן?. " מה זה אומר?, מה קורה פה?", התחלתי לבכות, הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות. היא חיבקה אותי והושיבה אותי על המיטה הריקה. " זאת תרזה" היא הפנתה את מבטה לאישה המוזרה "היא תסביר לך הכל אם לא תביני מהמכתב, היא תעזור לך ככל יכולתה, בתנאי שתתני לה לעשות זאת". היא השכיבה אותי וכיסתה אותי בשמיכה, נשקה למצחי וחיבקה אותי בפעם האחרונה, אם הייתי יודעת מה יקרה בעתיד כנראה שלא הייתי מסכימה לשחרר. ניסיתי להשאיר את עיני פקוחות אבל הייתי עייפה מידי, הדבר האחרון שראיתי לפני שנרדמתי היה גבה המתרחק במסדרון.

יום חמישי, יג ניסן התש"ד

אני כל כך מבולבלת כשאני כותבת את זה, הכל מרגיש לי כמו חלום, או יותר נכון- סיוט. אולי כדאי שאתחיל מההתחלה. בבוקר התעוררתי מקולות רועשים של דיבורים, כמעט באתי לצעוק על אחי הגדול שיהיה בשקט כי אני מנסה לישון אבל אז כל הזיכרונות של אתמול הכו בי. פקחתי את עיני במהירות והתיישבתי בחדות. בחדר היו שלוש בנות שפטפטו ברעש, לפחות פטפטו לפני כמה שניות, כולן השתתקו והסתכלו עלי בהפתעה לכמה שניות, עד שאחת מהבנות התאוששה וחייכה אלי, "שלום! אני מריאן ואלו ג'וליה ומרגרט, אני מניחה שאת ילדה חדשה פה, איך קוראים לך?", "קוראים לי מר-…" התחלתי לענות, אבל לפתע התפרצה לחדר אישה, זיהיתי אותה אחרי כמה שניות, זאת הייתה תרזה, האישה מאתמול. "בנות, תמהרו, אתן תאחרו לארוחת הבוקר", הילדה, מריאן, הבזיקה לי חיוך מתנצל ומיהרה לצאת מהחדר עם שאר הבנות. תרזה חיכתה שהן יסגרו את הדלת ואז פנתה אלי " קראת את המכתב שאימך השאירה לך? אני מניחה שלא, נראה שהרגע התעוררת. אני אלך לעשות כמה דברים, לבינתיים עד שאחזור קראי את המכתב ואסביר לך את מה שלא תביני." היא פנתה לצאת מהחדר ורק אז הצלחתי לצאת מההלם " רג… רגע!" גמגמתי " אני לא מבינה, מה קורה פה? איפה אני? מה קרה לאימא שלי?"  תרזה רק הפנתה את מבטה ,הפטירה "תקראי את המכתב" ויצאה מהחדר.

לקחתי את המכתב בידיים רועדות, למרות שהרגשתי שאולי התחלתי להבין מה היה כל זה. פתחתי את המכתב וקראתי, וגיליתי שמה שפחדתי שיקרה כבר הרבה זמן התגשם. אני אסביר.  בתמוז (יולי) לפני 3 שנים, בהונגריה, ארץ מולדתי, אלפי יהודים שלא יכלו להוכיח שהם בעלי אזרחות הונגרית גורשו מהונגריה לידי הגרמנים, שהיו מעצמה חזקה שרק המשיכו לצבור עוד ועוד כוח. אנחנו, למזלנו, יכולנו להוכיח את הזכות שלנו להישאר בהונגריה, אבל ההקלה שלנו לא נמשכה להרבה זמן, באב (אוגוסט) של אותה שנה אבי ואחי ועוד מאות גברים יהודים אחרים נלקחו לשירות העבודה ההונגרי, המקום אליו הממשלה סילקה אנשים שהיא לא אהבה או שהיוו עליה איום, הסיכויים לשרוד שם היו אפסיים. וככה, תוך פחות מחודשיים, החיים שלי התפרקו כמעט לגמרי. אני ואימי נשארנו לבד והיינו צריכות לקחת עלינו כל עבודה שרק יכולנו לקחת. המבחר שלי לא היה גדול כי הייתי רק בת 10, אז אימא נשארה כמפרנסת כמעט יחידה בזמן שהייתה שבורה לחלוטין מעצב ודאגה לאבי ולאחי. אם כל זה לא הספיק, היינו צריכות להתמודד עם הפחד שגרמניה, שהמשיכה לצבור עוד ועוד כוח, תשליט ריבונות בהונגריה, כי היו שמועות נוראיות שהושתקו על היחס שלהם ליהודים. ואז הונגריה החליטה לבגוד ולהחליף צדדים לצד הרוסי, והגרמנים כבשו את הונגריה. ככל שהגרמנים התקרבו לעיר שלנו, ככה אני ואימי חשבנו על תוכניות הזויות ומשוגעות יותר ויותר כדי להציל את שתינו. או רק אחת מאיתנו. ומסתבר שככה פתאום, יום לפני פסח , אמא הלכה על אחת מהתוכניות שהמצאנו בצחוק, היא עזבה אותי פה, במנזר, בתקווה שהתחזות לנוצרייה תציל אותי מהגרמנים, שכבר התחילו לכבוש את הונגריה והתקרבו מאוד לעיר שלנו. אימא הסבירה במכתב שתרזה, שעכשיו הבנתי שהיא נזירה, תלמד אותי הכי מהר שהיא יכולה את עיקרי הנצרות, ותעזור לי להשתלב, התוכנית הייתה מושלמת, אימא אפילו טיפלה בשם שלי ושינתה אותו ממרים למריה!. אבל… הייתה בתוכנית בעיה אחת, בעיה שהרסה הכל. מה עם אימא? נכון, אני אהיה בטוחה אבל זה לא יעזור לי כי אני אדאג לה כל כך. אני לא אוכל לחיות בלי אימא. או שכן כי זה מה שהיא הייתה רוצה? עם המחשבות האלו הסתובבתי כל היום, כשדיברתי עם תרזה וקבעתי איתה תוכניות איך להיכנס ללימודים בצורה חלקה, כשדיברתי עם הבנות והתחלתי להכיר אותן, כשהציגו אותי בארוחה מול כל תושבי המנזר (שהתברר שתפקד גם בתור בית יתומים) וגם בלילה כשבכיתי לתוך הכרית עד שלא יכולתי לנשום ולבסוף נרדמתי.

יום שישי, יד ניסן התש"ד ( ערב פסח)

"האמונה הנוצרית ,הקתולית, במקרה שלנו, מאמינה בשילוש הקדוש" פתחה תרזה "האל- האב, הנביא- הבן ורוח הקודש, האל הוא המקור של האלוהות וממנו באים הבן- ישו ורוח הקודש, שגם הם נצחיים כמו האל עצמו ובעצם התגשמות שלו". ישבתי מול תרזה, שהתחילה את השיעורים שלי על הנצרות, והתאמצתי לא לפהק מולה, דווקא השיעור היה מעניין, זה היה מאתגר לשמוע על דתות אחרות ולקבל נקודת מבט שונה ממה שתמיד הכרתי, אבל לא היה אפשר להאשים אותי. תרזה העירה אותי בבוקר כשהשמש בקושי עלתה, אחרי שבכיתי חצי מהלילה (ואיבדתי הרבה שעות שינה) וציפתה ממני להיות מוכנה תוך חצי שעה, והנה אני, חצי שעה לאחר מכן, יושבת בשיעור כדי ללמוד לשכתב את כל חיי מחדש. "לישו היו שני רצונות נפרדים, אלוהי ואנושי, שתמיד נמצאו בהסכמה מלאה" אמרה תרזה "יש עוד הרבה להרחיב עליו ועל אמו הקדושה מריה, ששמה כשמך, ואנחנו בהחלט נרחיב על זה בשיעורים הבאים, אבל כרגע יותר חשוב לי לספר לך על התיאולוגיה הנוצרית, באיזו דרך חיים אנחנו הולכים ומהי דרך המחשבה שלנו…"

כמה שעות אחרי זה ישבתי עם מריאן, ג'וליה ומרגרט בארוחת הצהריים, התחברתי אליהן במהירות, הן עשו הכול כדי שארגיש בנוח ואשתלב במהירות, למרות הסערה שהייתה בתוכי שהציפה אותי מדי פעם ומילאה אותי בכאב. הבנות דיברו מסביבי בהתרגשות, אבל אני הייתי שקועה בגעגועים ובפחדים על אימא ובמחשבות על השיעורים ששמעתי היום, עד שמריאן פנתה אלי בהתרגשות, או אולי בפחד? "שמעת את החדשות?" שאלה מריאן בעיניים פעורות, אני, שהייתי שקועה בעולם משלי עד לפני שנייה, נענעתי בראשי לשלילה. "הגרמנים הגיעו לעיר! הם כבשו היום בבוקר את העיר וכבר יישמו את הכיבוש שלהם, בעיקר נגד היהודים". בהיתי בה בקיפאון לכמה שניות ואז קמתי בתנועה חדה, הראש שלי סער במיליון מחשבות, מלמלתי איזה תרוץ מעבר לכתפיי וברחתי מחדר האוכל למקום השקט הכי קרוב, שהיה כיתה ריקה. צנחתי על הרצפה והתפרקתי בבכי, אני כעסתי, כעסתי על חוסר הצדק הזה, כעסתי על זה שהייתי תקועה פה, כעסתי על כך שלא ידעתי מה קרה לאימי, אבל יותר משכעסתי, פחדתי כל כך, פחדתי ממה שיהיה עכשיו, פחדתי ממה שיקרה לאימא, פחדתי שהגרמנים יגלו אותי וגם פחדתי שקצת, רק קצת, התחברתי לנצרות, וזה בלבל אותי יותר מכל דבר אחר, כי הרי… הייתי יהודייה, לא?

יום שבת, טו בניסן התש"ד

שבת. לא ייאמן. כל היום הלכתי מטושטשת. הייתי מבולבלת. היה שבת ולא הרגשתי את זה, זה כבר לא שינה במקום הזה. היה שבת ואימא לא הייתה פה, אימא לא הייתה פה, ואולי גם לא תהיה, זה הבעית אותי עד שעיני התמלאו דמעות בכל פעם שרק חשבתי על כך מעט. הייתי לבד. והחברות והאנשים החדשים שהכרתי לא נחשבים, לא משנה עד כמה הם נחמדים. הם לא הבינו אותי. ניסיתי להשיג אתמול מעט דברים כדי לעשות שבת כהלכתה, כדי לשאוב קצת ביטחון, אבל לא הצלחתי, אז עשיתי את הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות, העסקתי את עצמי, כן, חיללתי את השבת, אבל זה כבר לא שינה דבר, הייתי כבויה ומאוכזבת מהאלוהים שפגע בי כל כך הרבה, לא משנה עד כמה ניסיתי למצוא בי עוד טיפת אמונה. איך זה אפשרי שאלוהים אוהב אותי אם הוא גורם לי לסבול כל כך? והאם הוא בכלל קיים? באיזה מקום בי קיוויתי שהתשובה לשאלה השנייה תהיה לא, אבל ידעתי שזה לא נכון. תרזה ניסתה בהתחלה לעודד אותי אבל ראתה שהיא לא יכולה לעזור אז היא עזבה אותי לבסוף. זה היה יום נוראי, וכל מה שנותר לי לעשות כששכבתי במיטה בלילה היה לקוות שמחר יהיה טוב יותר.

יום ראשון, טז בניסן התש"ד

יום ראשון, היום הקדוש בנצרות, הם אומרים שישו קם לתחיה ביום הזה, קיוויתי שגם הנפש שלי תצליח לקום לתחייה היום. אני והבנות התכוננו לטקס המיסה של יום ראשון. הרגשתי תלושה, לא קשורה, מה לי ולנצרות? התחלתי ללמוד עליה רק לפני יומיים, וכבר רוצים שאני אתנהג כנוצרייה?, היה לי קשה מספיק שהבנות התפללו את התפילות שלהן לידי בזמן שניסיתי להתפלל את התפילות שלי בלב שקט, אז עכשיו אני צריכה גם ללכת לתפילה שלהם?. מסתבר שכן. אני והבנות הלכנו לתפילה ומצאו מקום ישיבה טוב, בשורה השנייה, כמעט מול הכומר, לא ידעתי מה אני חושבת לגבי זה. הספסלים התמלאו, הכומר הגיע והתחלנו את התפילה, היה משהו מנחם בלהתפלל בקבוצה שוב, גם אם זה הרגיש שגוי במקום הזה. הכומר התחיל את הדרשה. התכוננתי לשעמום ארוך, וזה באמת התחיל משעמם, אבל פתאום מצאתי את עצמי יושבת על קצה הכיסא, מרותקת למקומי, מקשיבה לו בעיניים פעורות מדבר על חטאים וכפרה, על כך שאלוהים שומר עלינו ומביא לנו כאב רק כדי שנחזור למוטב. משהו בזה נגע בי, ומצאתי את עצמי הולכת לארוחה עם דמעות בעיניים. והקסם נמשך גם בארוחה, עד שחזרתי לחדר בלילה וראיתי את המכתב של אימא. הכול הכה בי מחדש, לא האמנתי ששכחתי כל כך מהר את אימא ואת הדת שגדלתי לתוכה. בלעתי את האשמה וניחמתי את עצמי שאני סתם מבולבלת. למרות שמשהו בתוכי אמר שזה יותר מזה…

יום ראשון, יד באייר התש"ד 7.5.1944

חודש עבר מאז אותו יום ראשון, ועד עכשיו התביישתי לכתוב ביומן. היומן הזה מסמל את אימי, ואני מרגישה שבגדתי בה, בזמן שעבר אני חקרתי על הנצרות, התקרבתי לנצרות, ואני חושבת… אני חושבת שאני נוצרייה עכשיו? אני לא בטוחה, זה כל כך מבלבל, כול פעם שאני חושבת שהחלטתי סופית מה אני רוצה להיות, מגיע משהו חדש שמשנה את דעתי, ואז כל התהליך מתחיל מההתחלה. אני כבר לא יודעת מי אני. אני לא יודעת מה לעשות.

כא בתמוז התש"ד 12.7.1944

אני יהודייה. אני נוצרייה. אני מבולבלת. אני לא יודעת מה אני. אני מתגעגעת לאימא. היא הייתה יודעת מה לעשות. הלוואי שהיא תהיה פה עכשיו.

26.9.1944

היום יום כיפור. אכלתי. לא הרגשתי מאוד אשמה על זה, לפחות לא כמו שהרגשתי בתשעה באב. אני נוצרייה וטוב לי עם זה, אני מרגישה מעודדת, אני מרגישה שהכאב נלקח על ידי אלוהים. פחות כואב לי. וכשכן כואב, אני מתפללת ומבקשת מחילה. זה מתעל את הכאב שלי למשהו אחר, למשהו טוב יותר. המנזר הפך להיות כמו משפחה שניה בשבילי, למרות שעדיין כואב כשאני נזכרת במשפחתי האמתית. אני מרגישה שייכת במנזר. אני מרגישה בטוחה. אני כבר לא נרדפת. אני מרגישה שמצאתי נחמה. אז למה אני עדיין מוצאת את עצמי לפעמים מתפללת למישהו אחר? למה אני מרגישה לפעמים שהלב שלי משתוקק למשהו שונה? ולמה אני עדיין מרגישה צורך לכתוב ביומן הזה?

נגמרה המלחמה. הגרמנים נסוגו מהונגריה. זה היה ערב פסח, בדיוק שנה מאז שהגעתי למנזר. שמחתי שנגמרה המלחמה, אבל לא ידעתי אם לחפש את אימי או להישאר בחוסר ידיעה מבורך. פחדתי ממה שאני עלולה לגלות, אבל פחדתי גם לעולם לא לדעת מה עלה בגורלה. יום אחד, פתחתי שוב את היומן, ונפל מתוכו פתק, אולי אימא השאירה אותו שם, או אולי אני כתבתי את זה בתחילת דרכי, זה לא משנה. פתחתי את הפתק בידיים רועדות. בפתק היה כתוב פסוק בודד מתהילים: "נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה–לִשְׁמֹר, מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ". אני לא יודעת למה ואיך, אבל הפסוק הזה שבר משהו בתוכי. פרצתי בדמעות. דמעות מטהרות. הדמעות הוציאו החוצה את כל התשישות, את כל הכאב, את כל הבלבול, הן קילפו את כל העמדות הפנים עד ששוב ידעתי מי אני, אני מרים- לא מריה, רק מרים, ילדה יהודייה. אני מאמינה באלוקים אחד, אני מאמינה בה'.

הנצרות חדרה אלי כשהייתי שבורה, והיא הצליחה כי חיפשתי משהו שיעזור לי ויתמוך בי בשעה קשה, אבל הנשמה שלי היא נשמה יהודית. אני, והורי לפני, ועוד אלפי אנשים לפניהם, נשבענו לה', לשמור ולקיים את מצוותיו. אנחנו העם הנבחר. אני עומדת לצאת לדרך חדשה, לחפש את אימי, לחזור לעצמי. אבל הפעם, בתור יהודייה שלמה.

סוף!