סימן שאלה / מוריה דגורקר

אני רוצה שיבינו אותי ואני לא מצליחה. אני רוצה שיראו אותי וזה לא קורה. אף אחד לא יודע מה קורה איתי, ואיך אני מרגישה. למה אני לא כמו כולם? למה לא יכולתי פשוט להיות שמחה? לריב ולהרחיק בנות, זאת אני. אבל לא מבחירה. אנשים דוחים אותי ואני מנסה להמשיך, אבל איפה נתקעתי? ולמה אני תקועה ולא מצליחה להמשיך? איך אפשר להמשיך שכולם מסביבך שמחים ורק את עצובה? שכולם אחידים ורק את שונה. רציתי לצמוח, לפרוח ולגדול במקום זה אני נובלת וקומלת, מורידה ראש ומתאבלת על ימים שעברו. שאני רוצה להשמיע את טענותיי אני פוגשת חומה. ולא מצליחה אפילו לסדוק אותה. צריכה אוזן קשבת שגם תקשיב גם תנחם וגם תאהב, תאכיל ותחבק. דיי!!! בא לי לצעוק ולא יוצא. הלוואי שהיה מכשיר שימחוק לי את הזיכרון. או לא יודעת מה. החיים שלי הם סימן שאלה גדול. הסימני קריאה הם הזיכרונות שאני רוצה למחוק. הלא נעימים. סבתא ובן דוד שלא פה, חרם, 3 וחצי שנים של גיהינום, חברות מאוכזבות…, כולן מבואסות ואין דרך אחורה. סימנים שאי אפשר לפרש. ים גדול ומלא ואני באמצע נסחפת ומנסה להתנגד, ולא יודעת איך למצוא את היבשה. את הסביבה הנוחה את האני. מזמן לא בכיתי, ופתאום נהר. למה זה ככה? למי יש תשובה, ואיך אפשר למצוא אותו? רוצה להגיע לפסגה ואני בתחתית. בלי כלום, נופלת וקמה. אבל כמה אפשר כבר לקום אם העתיד תמיד שחור והפסגה רחוקה? גם אם נתתי הכל. עכשיו צריכה אותך ברק! שתבוא ותבין אותי, שתנחם ותעודד. היית אחי הגדול ולא רק בן דוד. איפה אתה?

לעילוי נשמת בן דוד שלי ברק רפאל דגורקר הי"ד, שנפל במבצע צוק איתן.