הכול היה שקט, שומר סודות.
כלום לא הצביע על אותן הבגידות.
הייתי מוצפת בספקות,
המחשבות במוחי לא שותקות.
אני עומדת חסרת אונים,
האם הם יראו את הסימנים?
אחד ועוד אחד שווה שתיים, זה לא קשה לחשב.
רק צריך טיפת קשב.
הרי לשקר אין רגליים,
כל מילה נשקלת על כף המאזניים.
הפחד מוחשי, מכביד על כתפיי,
האם הם יכלו לראות את הדם מתנקז מפניי?
הרגשתי כמו מגששת באפלה.
מתי הם יראו את התמונה הגדולה?
האם הם יגלו ששיקרתי,
האם הם יבינו שרק ניסיתי?
לאן אלך? להיכן אשוב?
כשיבינו שזו הייתי אני, שוב?
השמש והירח מתחלפים בקצב,
האם רק אני שוקעת בעצב?
והסודות נשארו שם, בין השורות,
מיליון שאלות ללא תשובות.
