סיפור הדורות שלנו / יעל שוולב

שלום שמי יעל ואני נינה של סבתא רבקה ימניק

סבתא שלי זיכרונה לברכה הייתה ניצולת שואה ואני כאן כדי להנציח את סיפורה.

בתקופת השואה סבתא שלי גרה בסמורגון שהייתה בין פולין לרוסיה.

אצלם המלחמה פרצה ב-1941 ונמשכה המון זמן בין 4 ל-5 שנים.

לאביה קראו יעקב, לאמה קראו צילה, לאחותה הקטנה קראו טניה והיא הייתה בת 12 ולאחיה הקטן קראו נתן והוא היה רק בין 5 כשהמלחמה פרצה.

סבתא גדלה בבית אמיד מאוד. היה להם בית גדול ומפואר וכשהגיעה אליהם השמועה על המלחמה, ארזו לכל אחד שק קטן. רוב האנשים פשוט ברחו. סבתא רבקה ומשפחתה הלכו במשך ימים ארוכים לעיירה קטנה בשם לעבעדאווע שם גרה דודה שלהם, ציפורה. ההליכה הייתה מאוד מפחידה כי הפציצו אותם מטוסי קרב גרמניים שכללו פצצות גז .הדרך הייתה ארוכה מאוד וההליכה הייתה קשה אבל הם ברחו כמה שיותר מהר. אחרי שבוע שהתגוררו אצל הדודה הבינו שהמצב שם לא יותר טוב: אומנם הגרמנים עוד לא הגיעו, אבל השכנים היו מגעילים, צעקו עליהם, הפחידו אותם והם פחדו לצאת מהבית לכן לא היה להם אוכל וגם לא אפשרות ללכת לקנות, אפילו לא משהו קטן.

המשפחה של סבתא שלי החליטה לחזור לעיר שלהם, לסמורגון, אך יעקב אביה לא חזר איתם ונשאר עם דודה ציפורה בגלל שכל גבר שהגרמנים היו מוצאים, הם היו לוקחים למחנאות עבודה. שוב המשפחה יוצאת לדרך ארוכה- ארוכה, קשה ומפחידה.

כשהגיעו, צילה ראתה שהמצב רגוע יחסית ואמרה ליעקב שתבוא לאסוף אותו ושיחזור חזרה כדי להיות איתה ועם הילדים. היא השיגה סוס ועגלה והלכה שוב את הדרך חזרה לעבעדאווע, אבל כשהגיעה אמרו לה שאין לה את מי לקחת כי הנאצים כבר לקחו אותו עם שאר הגברים ורצחו אותו!

בסמורגון, אספו אותם הנאצים בגאטו, בחצר בית הכנסת שהיה מגודר. צילה הצליחה להשיג עבודה לה ולשתי בנותיה רבקה וטניה.  במשך כל יום היו קמות לעבודה ולפני שהיו הולכות היו מחביאות את נתן בפינה קטנה בבית. הן אמרו לו שלא משנה מה קורה, שלא יזוז משם. לא הייתה לו טלוויזיה ובמקרה שלהם גם לא חברים ואוכל, הוא פשוט היה בוהה באוויר במשך שעות עד שהן היו חוזרות עם מעט אוכל עבורו. כך חיו במשך תקופה ותמיד כשחזרו, נתן היה שומע אותן ורץ אליהן. זה היה הרגע שלהם ביום: המפגש המשפחתי, החיבוק הגדול, שהיה שווה הכול.

אך יום אחד הן חזרו הביתה מיום העבודה ונתן לא רץ לעברן. הן נבהלו מאוד, פחדו ולא ידעו מה לעשות. הן רצו אל השכנים ושאלו אולי הם יודעים איפה נתן… באותו היום, בזמן שהיו בעבודה אספו הנאצים את כל הילדים עם כלבים וצרחות, בצורה מאוד אגרסיבית ולא נעימה. נתן נרצח!

שיגרת יומן הייתה השכמה עם אור ראשון למסדר: בלי מים לשטוף פנים, בלי ארוחת בוקר, בלי מים, בלי מברשת לצחצח שינייים, מבלי בגדים שיכלו להחליף, בלי מקלחת, בלי כלום. במסדר היו מעליבים אותם, מזלזלים בהם, משפילים אותם, נותנים להם את ההרגשה שהם כלום, שהם לא שווים כלום, שהם חסרי משמעות, שאף אחד לא צריך אותם.

החייל הגרמני שהיה האחראי על המסדר של סבתא רבקה למד איתה בתיכון והוא תמיד נהג להרביץ להם והכריח אותם לשיר. הוא היה צועק עליהם שהם לא יודעים להחזיק מטאטא או שהם לא עומדים מספיק ישר עבורו. הוא אף פעם לא היה מרוצה. הוא תמיד שנא יהודים, הוא קרא להם “זבל” והיה נותן להם הרגשה שהם אפסים ולא היה לו אכפת שהוא מכיר את סבתא רבקה.

בשנת 1944 היה חורף מקפיא, ודווקא בזמן זה הגרמנים החליטו להוציא את היהודים לצעידה. הם סידרו אותם בשורות ואילצו אותם ללכת וללכת במשך ימים, יום אחר יום. בקור. להרבה אנשים קפאו כפות הרגליים והידיים, אפילו את הבגדים שיחממו אותם לקחו מהם ונתנו להם ללבוש שק שגם הוא היה קרוע. כדי לשמור על החום הם היו מכניסים מתחת לשק חציר ובלילות היו ישנים באורוות של סוסים. האוכל שנתנו לכל אחד היה בסך הכול 3 תפוחי אדמה ליום, בוקר צהריים וערב.

כל מי שלא הרגיש טוב, נגרר מאחור או הלך לאט – ירו בו. סבתא רבקה אמרה בשלב זה: “די! אין לי כוח יותר! אני מפסיקה ללכת! אני עוצרת ומחכה שירו בי! נמאס לי!” היא הלכה להיפרד ממשפחתה בחיבוקים ונשיקות ובהרבה מאוד בכי. אמא שלה, צילה, התחננה אליה שלא תעשה את זה ושתמשיך ללכת, אבל זה מה שסבתא רבקה בחרה. היא אמרה שזה מה שיקרה והיא לא משנה את דעתה. היא נעצרה על יד עץ עד שחייל גרמני ניגש אליה וסבתא רבקה אמרה לו באומץ: “תירה בי! אין לי כוח יותר לסבול את זה! די! תירה בי!” הוא הסתכל עליה בהלם. הוא היה בשוק. הוא פתח את התיק שלו והוציא משם חתיכת עוגה , נתן לה אותה ואמר לה: “עיזה צעירה תמשיכי ללכת”. סבתא רבקה רצה בשמחה קדימה למשפחתה. כולם שמחו מאוד לראותה בחיים: שוב חיבוקים, שוב נשיקות, שוב בכי ולאחר מכן הם התחלקו בעוגה.

זה מה שסבתא רבקה הייתה אומרת: ” זה היה נס! זה נתן לנו כוחות וראינו בזה סימן שנינצל מידם של הנאצים ונזכה לחיים טובים!”

ובאמת בהמשך הצעדה הם ראו חיילים גרמנים שבורחים כי הצבא הרוסי תוקף אותם.

המלחמה נגמרה!

הסיפור הזה מלמד אותנו כל כך הרבה על החיים: נכון, השואה הייתה מאוד קשה אבל בזכות השואה יש לנו מדינה. תחשבו על זה שאני בחיים בזכות חתיכת העוגה שהשאירה את סבתא שלי בחיים.

סבתא שלי לא נהגה לדבר הרבה על השואה כי זו הייתה צלקת שנשארה לה. זיכרון כואב. וקשה היה לה לדבר על זה. היא עלתה לארץ וכתבה את סיפורה ומאז לא דיברה על השואה.

צריך תמיד לזכור שבכל דבר רע יש גם דבר טוב, ואם לא הייתה השואה, לא הייתה לנו מדינה. הינו נשארים לגור בפולין עם הגויים. היום יש לנו מדינה משלנו! דגל שהוא שלנו!

סבתא רבקה נפטרה לפני שנתיים וחצי בשנת- תשע”ז

הזיכרון שנשאר לי מסבתא רבקה זו בובה קטנה של כלב שמצאתי  בקופסת ההפתעות של סבא משה, ותמיד כשרע לי או כשקשה לי, אני נזכרת בבובה ויודעת שסבתא שלי וכל העם שלי נלחם קשה והוא חזק וזה תמיד נותן לי כוח להמשיך ולחזור למסלול.

מה שאני מנסה להעביר בסיפור הזה זה שהכול לטובה ומזל שיש לנו קשים שידעו להגיד לנו שלא הכול קורה בקסם ושאחרי מאמצים גדולים התוצאות הרבה יותר גדולות.

בזכות הדור שלהם הוקם דור השני שבזכותו אנו בחיים בזכותם יש לנו מדינה. בזכות זה הגענו למה שאנחנו היום, אחת המדינות החזקות בעולם ובכול יום אנחנו גדלים יותר ויותר, גם בכמות האנשים וגם בבניה. היום עולים לארץ יהודים מדינות רבות, ולחשוב שפעם לא הייתה לנו מדינה – הכול בזכות הדורות הקודמים, ולנו יש את הזכות להמשיך אותם.