הסיפור מתחיל שם ביער, יער ביאלובייז'ה. אני ביער כי פלשו לי לכפר, כפר נארבקה, הגרמנים כבשו את הכפר, כמו את יתר פולין, במהלך הפלישה, שהחלה באחד בספטמבר 1939. אנשים (אם אפשר לקרוא להם כך) באו והרסו אותו, פרצו לבתים, גנבו חפצי ערך ולקחו את מי שיכלו לעבודות כפייה. מסביב אין כלום, כבר הרסו הכל. הם רמסו את הערים מסביב, על הארצות הקרובות השתלטו, ואת היבשות במרחקים הרבים זיעזעו. כל העולם נמצא אצלנו בכפר, מי ששרד ברח אלינו כי חשבנו באותה העת, שהם לא יספיקו להגיע אליו. אך עתה אנחנו יודעים, כי הייתה זו טעות לא לברוח כשעוד היה לנו זמן. את השמים לא רואים כי עשן הארובות ממלא אותו. ואני? אני בורחת עם אחי הקטן לייב, הוא היה רק בן 7 כשהם פלשו, ואני בת 14.
רצתי הכי מהר שיכולתי וברגע מסויים העליתי את אחי על גבי כדי שלא יפגע. כבר כאבו לי הרגליים ממאמץ הריצה המהירה הסחיבה על הגב. "קדימה מרים, רוצי, תמשיכי, את לא יכולה להפסיק עכשיו, הם יתפסו אתכם. אם את לא רצה בשבילך, רוצי בשביל לייב, תצילי אותו, הוא קטן, הוא לא ישרוד בלעדייך, עשי זאת למענו" אמרתי לעצמי, וכך המשכתי והמשכתי. "כל עוד רוחי בי, אעשה הכל כדי להצילו, אחי הקטן חייב לברוח מציפורניהם האכזריות. לא פעם הרגשתי בתוכי כי חסרי הלב, החליטו ביום אחד להרוג את כולם, אך התקווה לא משה מקרבי.
לא ידעתי היכן הוריי, משום שהתפצלנו ברחוב הראשי, שהיו בו יותר מדי אנשים. בדיעבד הבנתי שזה מה שהציל את חיי, כמות האנשים העצומה גרמה לכך שלא ראו בבירור אם מישהו בורח, אם מישהו נפל או מת רמוס בידי ההמון. אני מניחה שהוריי נלקחו עם כל היתר. אבי היה גבר חזק מאוד, בעל מבנה גוף רחב. ואמי כמוהו, חזקה מאוד, וזריזה. לא פעם הצליחה לחמוק מידי אנשים שרדפו אחריה ברחוב, היא הייתה עם אחי, אז לא היה לה סיכוי לברוח, אלמלא הייתה מהירה כל כך. אולם בפעם הזאת הזריזות לא הצילה אותה .
כשכבר הייתי בטוחה שאין אף אחד מאחור, הורדתי את אחי, וחשתי שכל גופו רועד. "למה אתה רועד?" שאלתי מתנשפת. היה זה ראשית האביב, ולא היה קר כדי שירעד ככה. "אני פחדתי" אמר, משפיל מבט ומנסה לעצור דמעות בוגדניות, שלא משנה כמה תנסה, הן יזלגו ללא פקודה. "בכל מקרה אל תפחד, אני פה, הכל יהיה בסדר " אמרתי. ניסיתי להישמע סמכותית, והוא ניסה להאמין.
לפני שיצאנו מהבית אמא ארזה כמה שמיכות, גפרורים, את האוכל, את התכשיטים שנשארו לה, את הכסף ,ונתנה לי את התיק. מול הדלת אמרה לי: "תשמרי עליך ועל אחיך, אל תיפרדו לא משנה מה יקרה, ואל תתקרבו אל מי שאתם רואים ששונא יהודים. תמיד תהיו במנוסה, ובלילה תתחבאו בצמרות עצים ביערות. אני אוהבת אותך!" אלו מילותיה האחרונות. לפני שחצינו את סף הדלת היא נתנה לי חיבוק אחרון ונשיקה על המצח, כך גם עשתה עם אחי ולו אמרה "תתנהג יפה ותעשה כל שאחותך אומרת, אם היא אומרת שאסור לבכות לא בוכים, אם היא אומרת שצריך להיות בשקט תהיה הכי שקט שאתה יכולאני אוהבת אותך." גם אבא נתן לנו חיבוק ונשיקה, אמר שהוא אוהב אותנו, ושנשמור על עצמנו. ויצאנו אל הגיהנום.
הגשתי לאחי פרוסת לחם דקה ואמרתי "עוד מעט נאסוף כמה פירות יער ואחרי זה נכין ארוחת ערב, בסדר?"
"כן" אמר. בזמן שאספנו אמרתי "אתה יודע שאנחנו במלחמה, נכון?" "יודע" ענה,"יופי, אז בגלל שאנחנו במלחמה, לא נוכל לאכול את כל האוכל בבת אחת, כל יום נחפש קצת אוכל, ונמצא לנו מקום נטוש בשביל לישון, בסדר?" "בסדר" אמר, "מרים, איפה אמא ואבא?" אחי שאל, ובקולו השתלטה דאגה. "אני לא יודעת, אבל הם בטח בסדר, אבא ישמור על אמא, לא צריך לדאוג" והוספתי "לייב אני חושבת שלא כדי שנמשיך לקרוא לעצמנו בשמות שלנו, כי כך יגלו מהר מאוד שאנחנו יהודים". הוא הסתכל עלי כאילו הגעתי מכוכב אחר 'הוא לא הבין למה' חשבתי, ובאמת הוא אמר "אבל אבא תמיד אמר שאסור לנו לשכוח שאנחנו יהודים, ואמא השביע אותנו שלא נשכח את השמות שלנו ומאיפה באנו". זה היה נכון, לאמא שלנו הייתה אימרה "בחיים צריך תמיד להסתכל לארבעה צדדים: למעלה, כדי לזכור את אלוקים,ו את אלה שנמצאים איתו, את אלה שכבר לא כאן, לצדדים ימין ושמאל כדי לדעת מי נמצא איתך תמיד ,לאחור, כדי לדעת מי תומך בך ,וקדימה, כדי לדעת לאן אתה הולך." " נכון, אבל אנחנו לא נשכח שאנחנו יהודים לא את השמות שלנו ולא מאיפה באנו ,זה בשביל שלא נמות, אמא אמרה שנשמור על עצמנו זוכר? וגם כתוב בתורה 'שמור את נפשך'" הזכרתי לו. האמת, הייתי נואשת לשכנע אותו, ידעתי שאם לא נשנה את השמות שלנו ,יש לנו יותר סיכוי למות. "בסדר" אמר "מה השמות החדשים?" שאל "אני חושבת שצריך שמות שיהיו דומים לאמיתיים,כדי שיהיה יותר קל לזכור אותם…אולי …אני יודעת, אתה תהיה לאו כי קוראים לך לייב, ולי יקראו מרי, כי קוראים לי מרים, אתה מסכים לשם החדש שלך? אתה אוהב אותו?" שאלתי "אני חושב שאלה שמות חדשים מצויינים, הם דומים לשמות האמיתיים אז אנחנו לא נשכח אותם "אמר "נכון" השבתי.
מצאנו כמה אוכמניות, לא הרבה כמו שיש בדרך כלל ,כי היינו בתחילת האביב, והן גדלות בקיץ.
"לאו ,סיימתה?" שאלתי,הוא לא ענה ,ידעתי שזה בגלל שהוא לא רגיל לשם ,אז קראתי שוב "לאו, סיימתה?" הוא עדיין לא ענה, אולי הוא חושב ,חשבתי ,או שהוא עסוק ,הסתובבתי אליו והוא היה עם הגב מופנה אלי, אז ניגשתי אליו, והנחתי את היד על הכתף שלו, הוא נבהל "מה קרה ?"אמר בקול גבוהה מידי "ששש אתה צועק, ישמעו אותך" גערתי בו בשקט "סליחה" לחש בקול ,"לא נורא ,קראתי לך ,לא שמעתה?" שאלתי "שמעתי,אבל לא חשבתי שאת קוראת לי, חשבתי שרק לאחרים נגיד שקוראים לנו לאו ומרי ושבנינו נמשיך עם השמות הרגילים" ענה, והחליף נושא "תגידי מרים איפה נישן? חשבתי גם על זה ,ו…." "לייב " קטעתי אותו "למה אתה מחליף נושא? ואל תקרא לי מרים" אמרתי "אבל את קראת לי לייב" התלונן "נכון …טוב יודע מה ,בכל יום לפני השינה ,נשאל אחד את השני, איך קוראים לכל אחד ,שם מלא ,ונגיד 'אנחנו יהודים עד המוות ' בסדר?" הצעתי ,והוא הסכים.
כשכבר התחיל להחשיך התחלנו לחפש מקום בשביל לישון ,הכרנו די טוב את היער ,אבל רצתי כל כך הרבה, שלא הגענו אף פעם לחלק הזה שלו עם אבא בטיולים הארוכים שעשינו. בסוף מצאנו מקום ,בדרך ממש לא צפויה. מצאנו מקום לישון במקרה, לייב טייל ואני חיפשתי עוד אוכמניות, לא מצאתי אבל כן היה פטל שחור, ופטל רגיל .המשכתי ללכת,ראיתי את לייב עוצר, אז אמרתי לו "מה יש?" הוא לא ענה ,חשבתי שאולי ראה איזה חרק או משהו שעניין אותו אז לא קראתי לו שוב, ובמקום להתקדם ,הלכתי סביבו, כלומר, שבשום רגע לא הפנתי אליו את הגב ,הקפדתי שהוא תמיד יהיה בשדה הראייה שלי ,פחדתי שילך לאיבוד.
"מרי. מרי תראי " קרא לי ,מצביע על האדמה "מה יש שם? חרק?" קראתי "לא " אמר "אבל יש כאן משהו אחר נרא לי פתח כלשהו ,כי יש פה דלת עץ ,היא נורא כבדה ואני לא מצליח להרים אותה " מה?, חשבתי "תראה לי" ניגשתי אליו והוא הראה לי "הינה" הצביע " אתה בטוח שזה לא סתם קרש שמישהו זרק פה?" "לא, אבל למה שלא נבדוק ,אין לנו מה להפסיד" ענה ,הסכמתי להרים את 'הדלת' " תעזור לי להרים" אמרתי.הרמנו את הקרש וזה באמת היה פתח. היו מדרגות שהובילו לחושך ,למסתור, כנראה ,אולי של אנשים שנתפסו ,חשבתי .
פחדנו לרדת כי היה נורא חשוך ,וידעתי שאסור לבזבז גפרורים ,יכולתי להתגבר ולרדת לבד ,אבל לא רציתי להשאיר את לייב לבד, במיוחד כי לא ידעתי את אורך המדרגות אז לא היה לי מושג של כמה זמן הוא ישאר לבד, ואם המדרגות מאוד ארוכות ,ובדיוק כשאגיע למטה ,אחרי עשר דקות של ירידה, יגיעו הנאצים ,אני לא אוכל אפילו לנסות להציל אותו ,"בו נרד ביחד" אמרתי לו, "ל..לא ,אולי אני אשמור על התיק ושאר הדברים, ואת תרדי לבד?" היה לו נורא קשה להודות בזה שהוא מפחד, וידעתי את זה. פעם אחת אמא שלי המליצה לי "תשתמשי בכל הכלים שיש לך באותו רגע שבו את לא יודעת מה לעשות" וזה מה שעשיתי ."מה ,אתה מפחד? רק תגיד ואתה יכול להישאר" אמרתי במעט התנשאות ,"מה פתאום אני ילד גדול ,וילדים גדולים לא מפחדים מכלום!" הכריז "אז אתה יורד?" שאלתי כאילו זה הדבר הכי לא צפוי "כן ,אני גדול! " אמר .ידעתי שזה מה שישבור אותו ,לא משנה כמה קטן הילד ,אם תנסה לפגוע לו באגו ,הוא יוכיח שאתה טועה והוא צודק, גם אם הוא טוען שהעולם שטוח ."בסדר, אז נרד" ראיתי את הפחד מהבהב ,פעם היה פחד ופעם היה ילד גדול שלא פוחד מכלום. אם הייתם מסתכלים לי בעיניים באותו הרגע ,הייתם רואים שאצלי הפחד לא הבהב, הוא היה טמון ,לא הייתי מוכנה בשום אופן להשאיר אותו לבד ,אבל היינו חייבים מקום לישון, הרגשתי שאלה השניות הכי מייסרות שהיו לי בכל החיים ,אלה שהיו בין להגיע לפתח ,ולהתחיל לרדת במדרגות. סוף סוף ירדנו ,הרגשתי את ההקלה זורמת לי בעורקים עכשיו הוא לא יוכל להתחרט ,הוא לא יעשה את זה גם לא בעד שום הון שבעולם ,וצדקתי, הוא ירד, ירדנו. לייב חיפש את ידי בחושך "מה קרה?" שאלתי בכאילו, "ח..חשבתי שאולי את מ..מפחדת אז הבאתי לך י…יד" אמר בקול רועד ,חייכתי "אהה ,בסדר " אמרתי ולחצתי לו את היד. האמת ,שמחתי שהוא החזיק לי את היד ,לא רציתי שהוא יפול או יחליק ויפצע ,כי לא היה לי איך לרפא אותו או לחטא את הפצע. "תיזהר כשאתה יורד ,אסור שתיפול ,אני לא יודעת כמה ארוכות המדרגות, אז זה יכול להיות ממש מסוכן." אחרי כמה מדרגות הגענו למטה ,גיששנו בחושך אחרי נר ,לא ציפיתי למצוא ,אבל ידעתי שאם האנשים שנמצאו פה קודם נתפסו לפני זמן קצר ,היה סיכוי לנר .ובאמת ,באוויר היה ריח קל של שעווה שרופה. אחרי כמה מעידות והיתקלויות בקיר, מצאתי נר והדלקתי אותו. אולי הם נתפסו לפני כמה שבועות בחוץ ,כי אם היו מגלים אותם פה, כבר היו סוגרים את המקום ,הם יכלו להשאיר את המקום "פתוח" כדי להטעות יהודים ולתפוס אותם כאן ,אבל הם לא יטריחו את עצמם ככה ,חשבתי. "מרים" לחש לייב בקול מפוחד "מה יש" שאלתי ברוך ,כשהוא מפחד, לא כדי לתקן אותו ,עדיף לעזור לו לפתור את הבעיה ואחרי זה למשוך את תשומת ליבו ,בכל מקרה הוא לא צעק את זה בקולי קולות, וגם לא נראה לי שמישהו ישמע אותנו כאן ,יש פה הד קטן ,אז אם היה פה מישהו ,כבר היינו שומעים אותו. "מרים ,אנחנו נצטרך להיות כאן עד שהמלחמה תיגמר? אנחנו…אנחנו נהיה לכודים מתחת לאדמה כל הזמן? נפספס את האביב כאן? נעביר את הסתיו פה ?למטה? במסתור?" שאל בחשש ,"מה פתאום ,לייב אל תדאג ,אנחנו נצא מפה כל יום לנשום אוויר ולחפש אוכל ,לא נהיה נעולים כאן ,אל תדאג" אמרתי בצחוק עצור ,"למה שנשב פה בחושך ,כשיש עולם כל כך יפה שם בחוץ ,עם שמש, והרים ,וגבעות ,יש את השמים היפים ,הזוהרים ,מלאי הכוכבים ,יש את העצים, מלאי החיים ,עם הציפורים ,שעפות להן כשלא טוב ,שנודדות כשקשה ,הן יכולות לעוף לארצות רחוקות, כמונו האנשים, כשכואב מידי וקשה מאוד ,אנחנו בורחים לאי של הציפורים ,לעולם החלומות, ומבקשים מאלוקינו הטוב 'אלוקים היקר ,עשה לי איזה נס ותיקח אותי מכאן' והוא שומע ,והוא עונה, לפעמים לא לפעמים כן .כשהוא עונה כן, אנחנו מודים לו מעומק הלב, וכשעונה לא, אנחנו מודים לו עוד יותר כי, כמו שאמא הייתה אומרת, 'אם היה צריך לקרות משהו רע, וזה כל מה שקרה, תודה לך שזאת הגזרה'" לייב צחק, זאת הייתה הדרך לשמח אותו, וידעתי, כי פעם אחת הוא נפל, לא, לא נפל, התרסק על הרצפה, כל הפרצוף שלו היה מלא עפר, הברכיים שלו דיממו כאילו העולם תלוי בזה, ובכל הכאוס הזה, אמא שלי אמרה "אם זה היה הדבר הרע שהיה צריך לקרות תודה לאל שאתה כך" ואחי? אחי התחיל לבכות יותר חזק, זה כאב לו, זה כאב גם לי מרוב שזה נראה כואב. "אמא, את שמחה מזה שכואב לי? מזה שאני סובל, זה כיף לכם?" שאל, מלא דם ודמעות, אבי התחיל לצחוק, ואמר "אני יודע על מה אנחנו יכולים להיות שמחים," אמר לאמא "על מה" שאלה עם חיוך מרוח על הפנים "על זה ,שלנו לא כואב" וכולם פרצו בצחוק, לייב התחיל לבכות יותר חזק.
כשהזמן עבר, התחלנו לצחוק כולנו על העניין, מאוחר יותר כשגדל סיפרנו לאחי את הסיפור, כי כשזה קרה הוא היה בן 4, אז לא ידענו אם הוא זוכר. כשספרנו לו הוא אמר עם חיוך על הפנים "כן, אני זוכר, בכל פעם שאני רואה את הצלקות על הברכיים, אני נזכר בכאב שהרגשתי באותו היום." בגלל זה הוא צחק, זה לא היה צחוק שמח ,זה היה צחוק כאוב, כזה שיכול לשרוף את המוח אם תתעמק בשאלה של "למה אני צוחק?". וגם לי כאב לצחוק על זה. אז, בדרך כלל לא צחקנו בגלל משהו משמח או טוב, צחקנו על דברים לא מספיק עצובים בשביל לבכות, נכון יותר להגיד, העדפנו לצחוק מאשר לבכות.
"מרים מתי את חושבת שהמלחמה תיגמר? מתי נוכל שוב לטייל ברחוב בלי שיזרקו עלינו אבנים?"
שאל עצוב "לא יודעת לייבל'ה שלי אולי יום אחד, נחזור להיות אנשים בפני העולם" אמרתי, ונתתי לו נשיקה במצח, נשיקה שהייתה אמורה לפצות על עולם שלם ששנא אותו.
