זה קרה בבוקר מוקדם מאוד, בשעה שהציפורים עדיין לא קמו ושמחת הילדים עדיין לא התעוררה ליום הקדוש הזה ליום שמחה תורה.
אני ניר גלבוע מכפר עזה שירתתי בעבר קצין ביחידת גולני מובחרת, למה אני מספר לכם את כל אתם שואלים?!
בגלל שאפילו שאני קצין בדרגה גבוהה לשעבר ביחידת גולני ששם כל אדם ואדם הוא חיה בפני עצמו עם רצון ומורל ברמה הכי גבוהה שיש, לא הייתי מוכן לטבח הנורא שהגיע לישובינו באותו בוקר.
זה קרה בשעה 7:05 בבוקר בידיוק, שמעתי את הפצמר הראשון שורק מבעד לחלוני,
ופתאום בשניה אחת משלווה הדדית לכאוס מוחלט.
קפצתי על רגליי הערתי את בני ביתי ולפתע גל שלם של טילים התחיל לעטוף את ישובינו.
רק לאחר 2 דקות ו40 שניות התחילו האזעקות לפעול בשניה הזאתי הייתי צריך להפעיל קור רוח חוסן נפשי ואומץ רב,
רצתי עם משפחתי אל תוך הממד בלי לדעת מה קורה בחוץ,
אמרתי לאשתי ולילדים להיות בשקט מוחלט ולפתע שמעתי את הירייה הראשונה שאחריה צעקה נוראה של אישה ולאחריו צרור ארוך של יריות ולאחר מכן דממה מוחלטת.
באותם רגעים חשבתי שיש חדירת מחבלים בנוהל של מחבל אחד או שתיים ולא ידעתי שמדובר בכמות מחרידה של מחבלים שרק צמאים לדם שכל דבר שניצב בפניהם הוא מטרה.
כעבור כמה דקות שמעתי את כוחות הביטחון מתחילים לפעול צעקות בשני השפות ערבית ועברית מיד רצתי אל הכספת שנמצת בחדר שלי ואישתי שבו נמצא אקדח אחד בודד ו2 מכסניות.
באותם רגעים ידעתי שזה הזמן לפעול ושאם לא אעשה שום דבר אני ומשפחתי נישא באותו בגורל האנשים שנופלים אחד אחרי השני מחוץ לביתי.
יצאתי מחדרי אל עבר המסדרון בזחילה כדי שלא יבחינו בי מהחלונות שבביתי, קמתי בזהירות רבה אל הדלת כדי לפתוח אותה, התחלתי לפתוח לאט לאט ולפתע חשכו עיניי נחשפתי לזוועות הכי גדולות שראיתי מיימי על דשא חצרי אנוסת מראה מלאה בדם, לפי ערכתי היה לפחות 15 כדורים בגופתה.
התחלתי לרוץ לכיוון הבית של הרבשץ' של היישוב מצאתי את החבורה שלנו והתחלנו לאגף מחבלים מימין ושמאל.
כל זה בעוד שמשפחתי מאחורי והלב דופק על 200.
בידי היה אקדח אחר ואיתי עוד 2 מחסניות, לחברי אהרון היה M16 שלושה מחסניות שחפץ' וסכין, ולרבשץ' של היישוב חברי מימי קדם ששמו שריאל היה M16 חמישה מחסניות אקדח עם שני מחסניות שלושה רימונים, שחפץ' וסכין קומנדו קרבית.
מטרת העילית שלנו באותם רגעים היית להגן על משפחתינו ישובינו ולטהר את היישוב ממחבלים ארורים.
שריאל הנהיג אותנו באותם שעות ארורות והנהיג בצורה הכי טובה שיכל התחלנו לנוע בכל אזורי היישוב במטרה לחסל כל מחבל שנמצא בתוך ישובינו.
ולפתע שומעים צעקה של ילדה קטנה בתוך בית שעולה באש, וזה הרגע שבו הבנו שאנחנו במלחמה. בפעם הראשונה מזאת כחמישים מטר מאיתנו חייל במדי צה"ל ראשית חשבנו לבקש עזרה ממנו וברגע שאנחנו צועקים לו ביטחון, צה"ל צרור כבד משתחרר לעברנו, בשניה אחת מביט מעבר לכתפי ורואה את שריאל מתגלגל על הרצפה בזעקות ומחזיק את כתפו בחזקה וברגע זה אני מבין שהוא נפצע, אני לא מהסס לרגע ומשחרר שני כדורים לעבר המחבל והורג אותו במקום.
לפתע קופצים עוד שני מחבלים ואהרון מחסל את שניהם מבלי להסס לשניה.
משכתי את שריאל אל השיחים ואני מחזיק אותו בידי ואני קולט שדם בכמות מאוד גדולה נוזל מאזור הבטן, אני מוריד ממנו את השחפץ' ואת החולצה ורואה שהכבד שלו נפגע והוא מאבד הרבה דם באותם רגעים אני מבין שלא נשאר לו הרבה זמן ובכל זאת בכל כוחי אני מנסה לעודד אותו שישאר איתי עד שכוחות ההצלה יגיעו, מה שבאותם זמנים חשבתי שיקרה.
ישר אני ואהרון נכנסים למגננה כדי לשמור ולהגן על שריאל כמה שניות לאחר מכן שריאל נהרג מאובדן דם כבד, וברגע זה אני ואהרון מבינים שאנחנו לבד.
אני מצטייד בשחפץ' וברובה והמחסניות של שריאל כדי שאוכל להמשיך להילחם.
אני ואהרון ממשיכים ללכת בשקט מוחלט לעבר הבית הנמצא סמוך למקום בו אנחנו התבצרנו, הבית היה שרוף אנחנו רואים זוועת כמו שלא ראינו מיימנו ובכל זאת ממשיכים לעלות לעבר הגג שם אנחנו מווכינים בפנם הראשונה בכמות המחבלים המזעזעת שנמצאת ביישובנו הקטן הם נמצאים בכל חור ובכל פינה באותם רגעים אני איבדתי תקווה ומה שנתן לי להמשיך זאת תחושת הנקמה על מותו של חברי שריאל ומשפחתי שמתבצרים בבתי אני שומע יריה שורקת באוזני מביט מבעד לכתפיי ואני רואה את אהרון שוכב מת עם כדור צלף בראושו באותם רגעים הבנתי שאני לבד ותחושת האובדנות סבבה אותי מכל עבר ידעתי שאני צריך להתכופף כדי לא לחטוף כדור גם אבל גופי לא רצה בזאת נזכרתי במשפחתי והתחלתי לצוד החוצה שיירת מחבלים חיכתה מחוץ לבית השרוף בה התבצרתי היה שם 7 מחבלים לקחתי מיד את הרובה של אהרון והתחלתי לירות לעברם בקור רוח חיסלתי את שבעת המחבלים הארורים וסוף סוף טיהרתי את המקום ממחבלים. כעבור קצת זמן הגיע שמועה בקשר שטיהרנו את היישוב ממחבלים וככה הסתיים סיפורי.
