לפני שהכל התחיל הייתי בנח”ל מוצנח (גם בנח”ל וגם צנחן), הקמנו, אני וחברי את קיבוץ כפר עציון מחדש אחרי שהקיבוץ חרב במלחמת השחרור. לא רק הקמנו את הקיבוץ מחדש אלא היינו הגרעין הראשון שעלה להתיישבות בקיבוץ ועבדנו בו, בחקלאות ובמטעים. המקום הזה תמיד היה כל כך יפה, מלא שלווה ורוגע. במסגרת התפקיד בנח”ל הלכתי גם להיאחזות משואה בבקעת הירדן, עבדתי שם וגם עזרתי למקום בחקלאות ובפיתוח ההתיישבות במקום. סיימתי את השירות הצבאי שלי לפני שהתחילה המלחמה (מלחמת יום הכיפורים), אבל עשיתי הסבה לשריון והייתי הנהג של הטנק שלנו במלחמה. המלחמה קרתה ברגע, הכול היה כל כך פתאומי, אני לא חשבתי לרגע שדבר ממה שקרה לי יקרה לי. הייתה שם לחימה קשה ביותר… אם לא הייתי שם בעצמי לא הייתי מאמין לדבר כזה, הלחימה הייתה שוחקת ומאתגרת עד מאוד. שם נחשפתי לראשונה למראות קשים ולפצועים רבים. שם גם איבדתי לראשונה הרבה מחבריי. היה נורא לראות טנקים מתפוצצים מעל ראשי ואש ותימרות עשן בכל מקום ואזור הלחימה היה אפוף עשן.
ככה נלחמתי בלי הפסקה עד מה שקרה לי…, באמצע הלחימה קרה לנו נס. אבל גם יש אנשים שהיו אומרים שזה היה אסון. אני אומר שזה נס כי בסופו של דבר ניצלנו. אסביר מה קרה, נחת לנו על הטנק פגז. זה קרה ביום השני למלחמה ליל י”ב בתשרי. בעזרת מאמצים רבים ותפילות אני וחברים שלי הצלחנו להשמיש בחזרה את הטנק וחזרנו להילחם. אני זוכר איך אחרי מה שקרה אני וחבריי הפסקנו את הלחימה ולרגע אחד פשוט הסתכלנו על הירח הזורח בחשכה. ראיתי את הירח של אמצע החודש ולמרות מה שקרה שמחתי שיש דבר אחד קטן שיכולתי עדיין להסתכל עליו לשמוח ולהנות ממנו. חשבתי שניצלנו, לפחות לזמן קצר.
אני זוכר ואזכור לנצח מקרה מהמלחמה. יום אחד בסוכות שבו הייתה הפוגה מהלחימה, אני וחבריי רצינו לחגוג את החג אך לא ידענו איך. לא היה לנו הרבה אוכל, לא סוכה ובטח שלא ארבעת המינים ליטול. פתאום הגיע אחד מחבריי הטובים והביא אתו את ארבעת המינים. כך יכולנו ליטול ארבעת המינים, לרגע שכחתי את המלחמה והפחדים ולרגע אחד זה הייתי רק אני וה’, זה החג היחיד שמצווה לשמוח בו ורציתי לקיים את זה, אני שמח שיכולתי. אחר כך החבר הזה נהרג, על כך אספר בהמשך. במהלך הקרבות הצלחנו להרוס טנקים מצריים רבים ולהרוג לא מעט אויבים, אבל אז זה שוב קרה. עוד פגז פגע לנו בטנק ושניים מחבריי נהרגו, עד היום אני מתגעגע אליהם מאוד. החבר שחגג איתנו את סוכות לא יחגוג את החגים יותר אף פעם. ה’ בחר להציל אותי, אני בעצמי לא יצאתי בסדר מהמצב, אני נשרפתי כולי.
רק אני ומפקד הטנק שלי נשארנו, הוא גלגל אותי בחול תוך כדי ההפגזות וכיבה את הסרבל שלי שכולו עלה באש, וכך ניצלתי. במהלך ההצלה שלי הוא אמר לי כל הזמן “תחזיק מעמד, אנחנו צריכים אותך, כל עם ישראל צריך אותך”. ברגע הזה המפקד נטע בי תקווה. אולי לא יכולתי לראות טוב והיה לי קשה ללכת, אבל היו שני דברים שלא לקחו ממני- את התקווה ואת האמונה. אני ומפקד הטנק התחלנו ללכת תוך כדי ההפגזות, והגענו לזחלם הצהלי שממנו העבירו אותי לתאג”ד. נתנו לי שם טיפול רפואי ראשוני על ידי חבר שהכיר אותי מהיאחזות המשואה ומשם הטיסו אותי במסוק לבית חולים שדה ברפידים. אחרי שהכול נגמר הטיסו אותי במטוס הרקולס למרכז והעבירו אותי באמבולנס להמשך טיפול לבית החולים בלינסון. שם החלו הטיפולים הקשים ביותר- קילוף עור, התמודדות עם זיהומים רבים וחוסר בחלבון. כדי להשלים את החלבון החסר הייתי צריך לאכול הרבה ביצים. זה היה בלתי נסבל, הכאב, הסבל והטיפולים הקשים, אבל המשכתי להתמודד ולהילחם, לא רק בשבילי אלא גם בשביל המשפחה שלי. המפקד שלי היה במצב קל יחסית למצב שלי והוא פונה לבית חולים אחר.
ההורים שלי באו לבקר אותי בבית החולים ופשוט לא מצאו אותי. הם עברו במחלקה מחדר לחדר ועדיין לא מצאו אותי. בעקבות הפציעה, בקושי ראיתי והיה לי מאוד קשה לדבר, אבל צעקתי להם “אני פה, אני פה”. בהתחלה, הם לא זיהו אותי בגלל המסכה ששמו לי על הפנים ובגלל שכולי הייתי שרוף והייתי מלא פיח ופצעים. זה היה לי קשה מאוד לצעוק ככה אבל זה היה שווה את זה ולו רק כדי לראות את החיוך על פניהם לאחר מכן. הם ברכו אותי ושמחו כל כך שאני בריא ושלם אך גם היו עצובים על הדברים הקשים שעברתי ועל הדברים הקשים שעוד אעבור בדרך להחלמה. למרות מצבי הקשה ובעקבות האמונה שהייתה בי ועדיין ישנה, הקפדתי והנחתי תפילין כל יום והתפללתי ללא הרף לה’ שיעזור. המצב היה קשה מאוד אבל בכל זאת תקווה חזקה הייתה נטועה בליבי והיא נשארה איתי והמשכתי להתפלל לה’.
הרופאים כל הזמן אמרו לי “יהיה בסדר” ו “אתה תעבור את זה”. לא חשבתי שהם מאמינים לזה שמישהו שנשרף בכל גופו יוכל להשתקם. המשכתי והתפללתי בכל יום שזה יעבור ואני חושב שזה מה שבסוף הכי עזר לי להחלים. בסופו של דבר החלמתי אך עדיין הייתי צריך לשהות חודשיים בבית החלמה צבאי לפני ששוחררתי. לאחר מכן חזרתי ללמוד באוניברסיטה, התחתנתי ונולדו לי ילדים ונכדים רבים. המשכתי וסיפרתי את הסיפור שלי כדי שאנשים יאמינו וידעו שגם אם קשה, עדיין יש תקווה.
