עד שהמוות יפריד בינינו / ענבר נגר

הקדמה:

ביום שני, 13.3.22 בשעה 19:56 בערב, רכב מסחרי שעט בכביש והתעלם מהאור האדום שבקע מהרמזור. צפירות חדות ורעש בלמים חורקים נשמעו בעוד הרכב דרס למוות נערה בשנות העשרה לחייה שעברה במקום.

האמבולנס הוזעק במהרה. הנערה הובהלה לבית החולים הקרוב ושם נקבע מותה.

לאותה ילדה קראו ג'ני פורד.

והיא הייתה החברה הכי טובה שלי.

פרק 1

ההלוויה

בקרוב תהיה הלוויה.

שני הקברנים, ג'יימס קופר ורוברט הזקן הגיעו לפני ארון המתים. כל חבריה למועדון הכתיבה, חברי הכנסייה, חבריה לשעבר ובני הדודים הרחוקים הגיעו להלוויה, מה שגרם לאוויר להיות קצת מחניק למדי. ג'ני מעולם לא הייתה פופולרית, בואם הייתה לצורך רשמיות, לא יותר מזה.

משפחת פורד התקבצה סביב הארון הסגור. מכל צד של הארון ישבו שני נרות גדולים. שניהם היו, כמובן, בצבע אדום. מעל הארון הונחו צבעונים שחברים וקרובי משפחה התנדבו להביא. יכולתי להבין למה הם בחרו בצבעונים, אבל לא חשבתי שזאת הבחירה הכי טובה.

או שאולי רק אני ידעתי שהפרחים האהובים על ג'ני היו ורדים?

כשג'וליה וויליאם פורד הודו למשפחה שבאה מרחוק, ידעתי שהם לא יודעים שאני כאן. זאת אומרת, למשפחה שבקושי ראו אותה לפני שנים בטח יש הרבה יותר רגשות עצב ואשמה מאשר החברה הכי טובה שלה, לא? זה כל כך אירוני.

אני בעצמי לא ידעתי שאבוא. הלב שלי היה סערת רגשות שרק הלכה וגדלה, להיות בהלוויה שלה – מה שמעולם לא חשבתי שיקרה – היה רק עושה את המצב גרוע יותר.

אבל ג'ני בהחלט שווה שאתן לה כבוד אחרון.

החלטתי לבוא לראות את ג'ני בפעם האחרונה. אלוהים יודע שהייתי צריכה לקחת את כל מה שהיה לי כדי לצעוד בקרירות לעבר הארון הסגור עם השלט עליו.

נער בלונדיני עם עיניים חומות ישב לצד הארון. לא ראיתי אותו אף פעם, ולא ידעתי איך להגיב.

"את חברה שלה?" הוא שאל בעגמומיות והצביע על הארון.

רק נענעתי את הראש והסתכלתי על הארון, שהיה מאובק באופן מעורר רחמים.

הוא הביט בי. "אנדריאה, נכון?"

"זה אן", מלמלתי. לא עצרתי לחשוב מאיפה הוא מכיר אותי.

"נהדר. אז, אן, אבא שלי אמור להקריא הספד בערך עכשיו, אז אם לא אכפת לך-"

התעלמתי ממנו. הנחתי את ידי על הארון המוזנח ופיזרתי חלק מהאבק, רק כדי לראות את השם החרוט על השלט.

ג'ני פורד.

ידי קפאה.

אני מניחה שפשוט רציתי לוודא שזה לא חלום, שאני לא בהלוויה של מישהו אחר, עם אותם הורים ואותם פרחים אהובים – עד עכשיו לא באמת עיכלתי את זה. אולי הסיבה שרציתי ללכת להלוויה מלכתחילה הייתה כדי להכריח את עצמי שזה לא היא. שזאת מישהי אחרת, לראות את הארון במו עיניי, את הקהל, את ההספדים, כי לא קלטתי שזאת היא עדיין.

אבל איזו הוכחה יכולה להיות יותר חותכת מזה?

להכריח את עצמך לקבל משהו הוא אחד הדברים הקשים ביותר לעשות. והנה אני, נאלצת לקבל את מותה של ג'ני.

ובתוך הארון המת הזה נמצאת החברה הכי טובה שלי.

הצלצול המבשר על תחילת ההלוויה רעם באוזניי, עבר דרך חומות וקירות שניסיתי להציב.

עד שהמוות יפריד בינינו, ג'ני.

אבל הוא כבר הפריד.

צעדתי בלאט לכיוון מרכז ההתאספות. הורים, ילדים, סבים וסבתות עמדו כולם בשקט מופתי, כשהגשם מטפטף בעוגמה על הנאספים מול הארון הסגור.

הנער ממקודם נצמד להוריו, שישבו דרוכים על הדרגש הניצב מול הארון.

האווירה הייתה קודרת למדי, ומזג האוויר התאים עצמו בקלילות לאירוע. נראה היה שכל העולם בוכה איתי על מותה של ג'ני, בעוד קבורתה מתבצעת.

וויליאם פורד נעמד בפתאומיות על הדרגש, הוא החזיק בידו הימנית מכתב, ועיניו לא זעו מארונה של ביתו.

זה היה נראה כאילו לא היה צריך את הדף כדי להקריא את ההספד.

הוא התחיל לדבר בשטף, בעוד הגשם לא מפסיק לנחות על ראשו ברכות, הוא המשיך לדבר על אהבתו לג'ני ועל הערכתו אליה.

אני לא יודעת מה קרה לי באותו רגע.

במבט לאחור, אני חושבת שזה היה הרגע שהבנתי, ממש הבנתי… שהיא מתה.

שאני לא אראה אותה יותר.

היא עברה לגור בשמיים, לנצח.

היא נמצאת בשמיים, מביטה בחיוך בכל צעד שאני עושה, ואני נמצאת כאן, מתמודדת עם בריונות וחרם…

…לבד.

וזה סיוט שאני לא יכולה לברוח ממנו.

רצתי בסערה, הרחק מהמקום ומהאנשים. בורחת מהלא נודע, רצה את חיי והרוח שורקת באוזני כשאני נופלת בחבטה עמומה על האדמה הרטובה.

 

—————

הודעה חשובה:

הספר עדיין לא גמור. קפצתי לאחד מהפרקים הסופיים כי שם המסר שרציתי להעביר נמצא. בפרק 2, קונור, אחיה התאום של ג'ני שחלה בסרטן הריאות, חוזר לבית ספר לאחר ניתוח.  כבר בפרק 2, שמים לב שאן מפסיקה לאכול, בתור תגובה נפשית למותה של ג'ני. ג'ני ואן עברו בריונות וחרם בבית ספרן, ולכן מותה של ג'ני זעזע את עולמה של אן, שלא נותר לה על מי להסתמך.

חלקים נרחבים מהאירועים כתובים מנסיון אישי שלי. בסוף הספר, יש מסר שרציתי להעביר, מה מעשים של אנשים יכולים לעשות.

————–

קפיצה לפרק 22:

כשג'ני הייתה שם

פקחתי את עיני באיטיות, שומעת ולא שומעת קולות של אנשים מתרוצצים סביבי. אני מזיזה בעמעום את עיני, המביטה כרגע על ידי הרזות – רזות כל כך, שמחוברים אליהן כל כך הרבה מחטים ומכונות….

נזכרתי בבת אחת באירועי הלילה הקודם.

דיברתי עם קונור, רגע לפני שהוריו חתמו על תופס הניתוח, והם כל כך התרגשו.

הנה, סיכוי אחרון להציל את בנם מידיו הארוכות של המוות, שלקח כבר חלק מאיתנו.

אבל ראיתי את מבטו של קונור. מתחת לכל ההתרגשות והשמחה, הוא הצטער.

שאני מתמודדת עם האנורקסיה שתקפה אותי מאז מותה של ג'ני, בזמן שהוא מקבל ניתוח שיציל את חייו.

חייכתי אליו. אבל היא צופה בנו, לא? דיברנו במבטים. הכל טוב. הכל בסדר. אלוקים כבר לקח אחת מאיתנו. הוא לא צריך עוד מלאך בגן עדן.

הוא הביט לשמים, ידיו תקועות בעצבנות בכיסיו. אני מקווה.

גם אני מקווה. אין לו שמץ של מושג עד כמה שאני מקווה.

חילצתי מפניי חיוך מאולץ. כשפתאום סחרחורת עבה תקפה אותי, והכל התחיל להיות מטושטש ולהסתובב…

צעקה חדה נפלטה מפיו של קונור כשנפלתי בחבטה עמומה על קצה השולחן שהיה במרכז החדר.

חזרתי להווה.

אני עייפה, כל כך עייפה…..

עיני נסגרות ונפתחות באיטיות שהולכת וגוברת. הם שם, רופאים, משפחה, וכן.

גם חברים.

אני יכולה לזהות רק שאני בחדר לבן. כל כך נקי, אבל מצד שני יש שם גם כל כך הרבה אדום…. דם, של מי..?

אני מנסה לברוח מהחשכה המדממת הזאת, אבל אי אפשר לברוח מהמחשבות, ומהידיעה שיש שם משהו…

ילדה סגורה, שקוראת לעזרה.

פעם חשבתי שאני לא יכולה לעזור לה. היה מין קיר שקוף שמנע ממני להגיע אליה, לא משנה כמה פעמים ניסיתי לעבור דרכו.

אבל עכשיו הופיעה דלת, והצלחתי לחדור פנימה.

הרגשתי שאנחנו באותה סירה כרגע, סירה קטנה על גלים שמוקפת באוקיינוס שלם, שריק מאדם. ועכשיו אני חושבת שהבנתי מי הילדה הזאת

יש סיכוי שזאת.. אני? אף פעם לא הכרתי את החלק הזה שבי…

אולי כי לא נתתי לו מקום.

אבל עכשיו אנחנו ביחד, והרגשתי קרובה יותר מאי פעם לעצמי. כי אולי במצבים הכי נמוכים שלך, אתה מוצא את עצמך, אתה חי את המהות שלך.

זה כואב. כל כך כואב… ויש יותר מדי דם. שתינו מדממות, אבל הכל בסדר… כי עכשיו אנחנו ביחד.

וזה מה שהיה חסר לי מאז מותה של ג'ני.

ליפול, ולנסות שוב פעם מחדש.

אני יודעת שאני מנסה הפעם. מנסה בכל כוחי לחיות. ואני מאמינה בעצמי שאני אצליח. אבל אני מוכנה לקבל גם את ההפסד שלי, אם יהיה כזה.

יאפ. אני מאמינה שאוכל לשנות את הכוכבים של הגורל שלי, ואני גם מקבלת את זה שיש סיכוי שהם לעולם לא ישתנו.

הצעקות סביבי התחדדו, אימי לפתה את ידי השמוטה בחוזקה. נשימותי הפכו ונעשו כבדות יותר ויותר כשחיברו לפי מכונת הנשמה, וצפצופים החלו להישמע מכל צידי החדר הדק.

הרגשתי איך עיני מנסות להיעצם, אבל לא, אסור לי לוותר. בשביל קונור, בשביל אמא, בשבילי.

חייכתי חיוך אחרון בין שברי הצעקות של הורי ושל הרופאים.

ואולי רק לרגע אחד, יכולתי לראות את ג'ני צועדת לעברי בחיוך דומע.

"תשחררי, זה בסדר להרפות".

אז שחררתי.

 

פרק 23:

היומן

"תמיד רציתי לעוף".

כך נפתח יומנה של אנדריאה ניקולאס, שאימה מצאה במגירה בשידה שהייתה ליד המיטה של אן. היא דפדפה באיטיות בדפי היומן הדקים, מוכנה להמשיך לקרוא את מסעה של ביתה בזמן בית החולים.

"מאז מותה של ג'ני איבדתי את עצמי בחלל שחור בלי מוצא. החיים נראו לי בלתי אפשריים בלעדיה.

אבל אולי בשפלים שלנו, זה הרגעים בהם אתה מוצא את עצמך.

אני אוהבת אותך לנצח, ג'ני. אבל זה בסדר לאהוב ולהמשיך הלאה. זה בסדר להמשיך הלאה, למרות שחלק ממני תמיד יהיה איתך. החיים שלך עצרו מלכת, אבל שלי ממשיכים. הם חייבים להמשיך.

אני אהיה אמיצה מספיק כדי לחיות בלעדייך.

חיכיתי כל יום לראות אותך שוב, אבל את לא הגעת. אני יודעת שאת שומרת עלי מרחוק. אני מאמינה בזה.

זה מדהים כמה היינו דומות, לפעמים אפילו בלי ששמנו לב.

שתינו היינו אותו הדבר. פחדנו שידחו אותנו, אז בנינו חומות סביבנו וחיכינו שמישהו יתקרב אלינו.

אבל רק אחרי שמתת, הבנתי מאוחר מדי, שבעצם שמנו לעצמנו אזיקים.

לקחנו לבנה, בנינו חומה, ויצרנו כלא לעצמנו.

כאן לא ניפגע, אבל נישאר תמיד

כבולות באזיקים.

 

יום  חמישי בבית החולים

הי, איך את?

זה מרגיש כאילו לא ראיתי אותך נצח. כאילו רצנו בזמן ביחד, אבל את נעלמת בפתאומיות מכף ידי, ואני ממשיכה לרוץ לבד. בחלל שומם, בעולם אפור. העולם האפור שלי.

לא הייתה לי הזדמנות להגיד לך שאני מצטערת.

לא הבנתי את עצמי, אז לפעמים האשמתי אותך. לא הבנתי מה אלוקים רצה ממני שחיי כל כך קשים.

לא הייתה לי מנוחה לרגע.

ובגלל זה פספסתי את החלק הכי חשוב.

את היית שם, ג'ני. זה מה שהוא נתן לי בתמורה למאבקים שלי. הוא נתן לי מישהי שתחזיק לי את היד, הוא נתן לי הזדמנות לחיות את חיי, קשים ככל שיהיו, אבל עם עוד בנאדם שידע איך אני מרגישה.

כן, עברנו סופות ביחד. אבל תמיד החזקנו זו לזו את היד. "עד שהמוות יפריד בינינו", היית אומרת. "עד אז, וגם אחרי המוות, אני לא אעזוב אותך".

אבל עזבת.

לא לכל המלאכים יש כנפיים. אבל אלוקים היה צריך מלאכית נוספת בגן עדן. אז הוא לקח אותך, והשאיר אותי בלי כלום.

תמיד נהגתי להתרגש מתמונות של אנשים מושיטים ידיים לאנשים אחרים. זה הרגיש לי כל כך… אנושי.

הנה, סוף סוף יש לך מישהו שיחזיק לך את היד.

אתה תעבור צונאמי, הוריקן, הכל. אבל תמיד יהיה שם מישהו צמוד אליך, מוכן להילחם הכי חזק שהוא יכול.

ניסיתי להיות אמיצה, אני נשבעת.

אני חושבת שההבנה שאני לעולם לא אהיה לבד נחתה עלי היום. את עדיין שם, חיה, רק בצד האחר. ואת תמיד מסתכלת, אני יודעת שאת תמיד מסתכלת.

אז אני סומכת עליך, שגם אחרי המוות שלך, את תמיד שם איתי.

מחזיקה לי את היד ומחבקת אותי כשדמעותיי מתחילות לפרוץ מתוך עיניי. את שם, אני פשוט לא רואה אותך.

אבל אני מרגישה אותך, כי גם כשהמוות יפריד בינינו, אנחנו במרחק נגיעה.

אני בעולם הזה, ואת בעולם הבא.

 

 

יום עשרים וחמישה בבית החולים

זה מוזר שאני מרגישה את מלאך המוות קרוב אלי יותר מאי פעם?

הרגשתי אותו אז, בהלוויה של ג'ני. ועכשיו אני מרגישה אותו שוב, מוכן לקחת גם אותי.

להיות כנה? אני יודעת שאני אמות.

המחלה הזאת אוכלת אותי מבפנים (הומור שחור, אני יודעת שזה יגרום לך לצחוק, אמא), ומשהו בתוכי פשוט… מת.

אני מרגישה כל כך חופשיה.

שלא תבין לא נכון. אני כן עצובה. אבל אני לבד וחופשיה.

פה, לשם שינוי, יש לי את האפשרות להיות עצמי.

אולי ג'ני באמת חיה איתנו, בדרך כלשהי, בדרך שלה.

ואולי אנחנו צריכים לקבל את זה שזאת תהיה הדרך בה נמשיך לחיות.

אני מרגישה לאט לאט איך אחיזתי בעולם הזה מתמעטת, הנשמה שלי רוצה כל כך לזוז…

תמיד רציתי לעוף.

האם אני אשרוד מחר?".

כך נגמר יומנה של אנדריאה קלי ניקולאס. בעוד עיניה של אימה מוצפות דמעות, היא לקחה את העט בו השתמשה אן לכתיבת היומן, וכתבה מילה אחת נוספת במחברת הדקה.

"לא".

עד כמה אהבת את היצירה?