האולם המרכזי של מוזיאון גוגן היים בניו יורק התמלא מפה לפה, אירוע הפתיחה של תערוכת אווה ברג עמד להתחיל.
בשעה תשע בדיוק הטקס התחיל, תחילה עמד ראש עיריית ניו יורק ״ כבוד הנשיא,אורחים נכבדים וכמובן הגברת אווה ברג אני מתכבד לפתוח את הערב המיוחד הזה…״ אווה חייכה לעצמה ״ועכשיו אני מתכבד להזמין את האומנית המוכשרת והאישה המיוחדת הגברת אווה ברג.״
אווה עלתה על הבמה, ידיה רעדו, והשרוולים הארוכים של שמלתה הסתירו רגע מהעבר, רגע שאותו כל כך רצתה לשכוח.
״תודה רבה אדוני ראש העיר״ היא התחילה לומר ״הייתי ילדה קטנה, אמא שלי אספה פרוטה לפרוטה וקנתה לי סט צבעים..״
הדלת נטרקה מאחורי הילדה הקטנה, היא התיישבה על המיטה ופרצה בבכי, היא לא הצליחה להפסיק.
היא הסתכלה על הציור שתלוי על הקיר, הציור שלה ושל אמא, עם הלב הגדול מסביב, זה שציירה עם גירי הפנדה, לפני חודשיים בחצר.
בציור לא היה להן טלאי צהוב, בציור הן חייכו. בציור הייתה שמש עם חיוך וקישוטים בשלל צבעים.
היא הסתכלה על הציור והמשיכה לבכות.
״למה היא רוצה לשלוח אותי?״ היא חשבה לעצמה.
אימה, שהיא הכי אוהבת רוצה לשלוח אותה למנזר.
״שנל שנל, קדימה תעלו כבר!״ צעק החייל המפחיד ודחף את אווה הקטנה ואת אימה לתוך הקרון. לאווה היה קר, אבל היא לא הספיקה לקחת את המעיל שלה, וכאב לה, כי החייל שרט אותה.
אווה התחילה לבכות שוב, היא חיבקה חזק את אימה ושאלה אותה: ״אז אמא? את לוקחת אותי למנזר?״ אווה פחדה, כי היא לא רצתה לעזוב את אמא שלה. ״ לא אווה שלי לא הספקתי… אבל אל תדאגי הכל יהיה בסדר בסוף״ היא אמרה לה, והשיבה לה בחיבוק חזק חזק. אווה תהתה מתי זה הסוף, וכמה תלאות הם עוד יעברו עד שהכל יהיה בסדר.
הנסיעה הייתה ארוכה מאוד , לאווה היה צפוף, חנוק ומסריח בקרון, אבל לפחות היא הייתה עם אמא.
אווה השתעממה היא חיטטה בכיס השמלה שלה.
היד שלה נגעה במשהו חד, היא הוציאה אותו, זה היה העיפרון שלה, זה שצבעה אותו בכל צבעי הקשת.
הוא לא היה מחודד כל כך, אבל היא בכל זאת התחילה לצייר על רצפת הקרון.
היא ציירה את הבית שלה,היא חרטה אותו עמוק ברצפת העץ של הקרון, וליד הבית היא ציירה את הכלבה שהייתה מטיילת ליד הבית שלה כל יום, ארדבירה, תות.
אווה הביטה בבית הקטן, ונזכרה בגעגוע בחדרי הבית והחצר, אך הרצפה הכהה והמלוכלכת של קרון הרכבת היה כל כך שונה מהאור והצבע הבהיר של הבית שעלה בדמיונה.
הקרון נעצר, אווה שמחה לצאת החוצה אך הבחינה שאימה מודאגת מאוד ״אמא מה קרה?״ שאלה אווה את אימה בחשש, ״הכל בסדר ילדתי, אני לא יודעת לאן אנחנו הולכים, אבל אל תדאגי אני תמיד אשמור עלייך.״ אמרה לה אמא וחיבקה אותה חזק, ״אני אוהבת אותך אמא״ אימה חייכה והשיבה לה: ״גם אני אותך אווה שלי״
באותו רגע צעק החייל להסתדר בטור ודחף את אווה מאמא שלה.
אווה הסתכלה מסביב וראתה שורות שורות של אנשים, כולם במבט חושש.
אווה הציצה קדימה וראתה את החייל מודד את גובהם של הילדים.
כשהתקרבה התמתחה הכי גבוה שיכלה.
החייל הביט בה והיסס, ״קדימה תתקדמי״ אווה פלטה אנחת רווחה והתקדמה להמשך התור כשהיא מביטה אחורה באימה.
לפתע הגיעו שני חיילים ומשכו את אימה הרחק משם.
״אמא לא״ צעקה אווה, ״אני אוהבת אותך אווה שלי״ אמרה אימה.
אווה נכנסה אל הצריף, לבושה בבגדי האסיר, לאחר ששערה גולח.
הצריף היה מלא במיטות קומתיים ועליהם מספרים.
אווה הסתכלה על המספר שעל ידה, 13562 ולא ראתה את המספר שלה על שום מיטה.
״פשוט תבחרי במיטה, זה לא קשור למספר שעל ידך״ אמר לה איש אחד בחיוך.
אווה בחרה במיטה מספר 3 ועלתה לקומה השנייה של המיטה, האיש הנחמד בחר במיטה מתחתיה.
היא הוציאה את העיפרון שהצליחה להבריח,הוא היה הזיכרון היחיד שנשאר איתה.
לפתע הוא נשמט מידיה ונפל על הרצפה.
אווה התכופפה, וראתה שהאיש אחז בו.
״זה העיפרון שלי״ היא כעסה, אווה לא אהבה שנגעו לה בדברים. האיש החזיר לה את העיפרון ושאל אותה: ״את אוהבת לצייר?״ אווה ענתה לו שכן, היא סיפרה לו על תחרות הציור שהשתתפה בה בשנה שעברה ובה זכתה במקום הראשון.
האיש ראה את הניצוץ בעיניים של אווה כאשר דיברה על הציור.
הוא התכופף מתחת למיטה והוציא חבילה קטנה עטופה בנייר, ״תפתחי״ אמר לה.
אווה הביטה בחבילה הקטנה.
היא לקחה אותה לידיה ופתחה אותה בזהירות,היו בה דפים.
״זה בשבילי?״ שאלה, ״כן, רק תחביאי את זה מהר״.
״שמי אווה״ היא אמרה ״ומה שמך?״ ״שמי יצחק״ ענה לה.
״תודה יצחק״ היא ענתה לו וחייכה חיוך גדול
אווה הוציאה דף קטן ומייד החלה לצייר. היא עצמה לא ידעה מה היא מציירת.
לאט לאט הקווים הפכו לתווי פנים, אווה ציירה את אמא שלה.
בציור, אמא שלה חייכה את החיוך הענק שלה, היא הייתה גאה באווה.
אווה נזכרה במילותיה האחרונות של אימה ״אני אוהבת אותך אווה שלי״ אווה התחילה לבכות ודמעותיה לכלכו את הציור.
יצחק שישב על המיטה מתחתיה, עלה על המיטה והתיישב לידה, ״די די ילדה, אל תבכי״.
״אני מתגעגעת לאמא״ היא אמרה לו וניסתה לנגב את הדמעות.
כאשר אווה נרדמה ויצחק החביא את ציורה מתחת למיטה, כדי שהחיילים הגרמנים לא יקחו את הציור היפהיפה שציירה.
בבוקר, בשעה מאוד מוקדמת אווה התעוררה כי היא שמעה צעקות, מעליה עמד חייל, הוא צעק עליה שתקום: ״שטייה אוף,קומי!״ צעק.
אווה נבהלה וישר נעמדה, מאחוריה היה יצחק, הוא היה נראה מאוד עייף.
כל אנשי הצריף הובלו בצעדה ארוכה לעבר מפעל גדול.
היה זה מפעל נשק.
למרות גילה הצעיר היא נאלצה לעבוד בעבודה קשה.
העבודה הייתה קשה מאוד, אבל בכל יום אווה זכרה את ההבטחה של אמא, שהיא תחזור.
והחליטה להיות חזקה בשבילה.
בלילות, לאחר קערת המרק הדליל,כלל לא השביע אותה, ישבה אווה וציירה.
אווה ציירה ציורים עם הרבה רגש, בעיקר געגוע.
היא ציירה את הגבעות שהייתה רואה מחלון ביתה ואת הפרות שהיו רועות שם.
היא ציירה את ארדבירה, הכלבה שטיילה ליד ביתה.
היא ציירה הרבה ציורים, אך הציור שהייתה מציירת הכי הרבה היה הציור של אימה, היא ציירה אותו כמעט כל לילה.
יצחק היה מחביא את ציוריה כל לילה, ואווה שמחה שיש מי שמשגיח עליה.
לילה אחד שאלה אותו אווה מדוע הוא מצליח להבריח דפים עבורה כל הזמן.
יצחק סיפר לה שגם לו יש ילדה שמאוד אהבה לצייר.
״לונה שלי נלקחה ממני כשהגענו לכאן, ואת הדפים הבאתי בשבילה״.
״….וזהו הוא הסיפור שלי, אני מודה בכל יום ליצחק שרומם את רוחי, וגם עזר לי להיות מי שאני היום.
אווה ברג ירדה מהבמה לקול מחיאות כפיים סוערות.
״סבתא תראי״ אמרה שרה נכדתה של אווה ״ציירתי אותי ואותך, עם לב מסביב.״
אווה ליטפה את שערה וחייכה.
תגובה אחת
סיפור יפה מאוד