כשהייתי צעיר היה לי חבר, שמו היה שמוליק. שמוליק נהנה לעשות מעשי קונדס, ואני מצטער לומר לכם שלפעמים אני נגררתי אחריו. כשהייתי בן אחת עשרה שמוליק הציע שאנחנו נתגנב לחדר העבודה של אבי. הייתה לי הרגשה רעה אבל בכל זאת הסכמתי, הרי זה חדר העבודה של אבא שלי, שום דבר מסוכן לא יכול להיות שם, נכון? כמה טעיתי. כמה טעיתי.
התגנבנו לחדר העבודה שהיה חשוך. כשנכנסנו ראיתי משהו מוזר ליד המחשב של אבא שלי: הוא היה נראה כמו בקבוק קולה אפור עם ידית. עכשיו אני יודע שזה רימון יד אבל אז לא ידעתי. ״וואו! זה נראה מגניב!״ אמר שמוליק והצביע על הרימון, ״אני לא בטוח ש-״ התחלתי אך שמוליק קטע אותי, ״בוא ניקח את זה!״ ״אני לא חושב ש-״ ״טוב! אז אני אקח את זה לבד ומחר אגיד לכולם שאתה פחדת מדי לקחת את הדבר הזה!״ כשהוא אמר את זה ככה… ״טוב אבל יאללה, בוא נצא מפה״ אמרתי ולקחתי את הרימון.
כשאני ושמוליק יצאנו החוצה העברתי לו את הרימון. ״וואו!״ הוא אמר, ושרק בהשתאות, ״זה כל כך מגניב!״ הוא התחיל לזרוק את הרימון מיד ליד. פתאום הבנתי עם מה שמוליק משחק – רימון! חייו של שמוליק היו בסכנה! הפלתי אותו לרצפה וזרקתי את הרימון הכי רחוק שיכולתי אבל הסתכלתי עליו כשהוא התפוצץ… אני כבר לא זוכר בדיוק מה קרה אחר כך, אבל אני יודע שכשהתעוררתי, לא ראיתי כלום.
״אמרי?״ שמעתי את קולה של אמי. ״אמא?״ עניתי, קולי נשמע מחוספס. ״איפה אני?״ ״אתה בבית החולים חמוד״. ״אתה יכול לראות משהו?״ שאל קול לא מוכר. ״לא״, עניתי. פתאום נשמע רעש של דלת נפתחת. ״אמרי, אני כל כך מצטער אף פעם לא הייתי צריך לשכנע אותך לקחת את הרימון״ שמעתי את שמוליק, ״זה בסדר״ אמרתי לו. ״אני מצטער מר ביטון״ אמר שמוליק, ״זה בסדר״ ענה קולו העמוק של אבי, ״לא הייתה לך דרך לדעת שזה יכול להיות מסוכן״. קצת אחר כך שוב איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי שנית, קראתי לאמי אך עדכנו אותי שהיא לא שם. פקחתי את עיני ו- לא ראיתי כלום. המשכתי לסגור ולפתוח את עיני ונכנסתי לפאניקה. אמרו לי שהתחלתי לצעוק ״אמא, אמא! אני לא רואה! אבא, אבא אני צריך אותך!״ אבל הדבר היחיד שאני זוכר זה חושך. לא ראיתי כלום. הרגשתי שכלאו אותי בתוך הגוף שלי. רק אני והרגשות שלי, הפחד שלי, ההפתעה שלי, החרדה שלי. ולא היה אור.
כנראה שבאיזשהו שלב הרדימו אותי כי הדבר הבא שאני זוכר זה רופא בשם ד״ר כהן מספר לי. ״אמרי, אני באמת מצטער אבל אתה כנראה לא תקבל את הראייה שלך חזרה. אנחנו ניסינו הכל אבל אין פתרון נשקף באופק. כחודשיים אחר כך שוחררתי מבית החולים עם מקל חדש, מציאות חדשה וחיים חדשים.
הכל היה כל כך שונה בבית: שני אחי הקטנים חזרו לעצבן אותי, אבל אבא ואמא שלי התנהגו אלי כאילו שאני בובת חרסינה, שאני אשבר אם נוגעים בי בגסות ושאני לא יכול לדאוג לעצמי. במשך חמש שנים הכל נשאר רגיל – כלומר הרגיל החדש. אבל בגיל 16 הכל השתנה. ילדה חדשה עברה לכיתה שלי ושינתה לי את החיים.
נועה הייתה נערה בגילי שבדיוק עברה מחיפה לירושלים. חברי סיפרו לי שהיא הייתה יפה, אך לא מאוד נחמדה. לכן לא שמחתי שאיתה אני צריך לעבוד על עבודה בספרות. רציתי להיות משורר, אבל איכשהו לא חשבתי שאוכל לכתוב שיר ולקבל ציון טוב. החיים שלי אף פעם לא היו כל כך פשוטים. מאוחר יותר באותו היום אני ונועה נפגשנו בספרייה. ״אנחנו לא נספיק לסיים את העבודה בשעות בית ספר״ הצהרתי, ״אז אולי נפגש בבית שלך?״ ״לא!״ אמרה נועה נחרצות. הופתעתי קצת ״אהה, אסור לי להזמין חברים הביתה מאז שהתעוורתי אז…״ ״אני מצטערת״. שקט השתרר כמה דקות. ״אז בבית שלי, מחר?״ אמרה נועה בקול שקט ומעט מבויש. שמעתי רעש חורק של עפרון על נייר ונועה הגישה לי פתק. הייתי מופתע לגלות שכתוב עליו בכתב ברייל. אצבעותיי מיששו את הפתק ו״קראתי״ ׳עין צורים 3׳. היא הייתה שכנה שלי. אבל… ״הדירה שהשכירו שם נורא קטנה! רק שני חדרים ושירותים!״ אמרתי בהפתעה. נועה תמיד הגיעה לבית הספר עם המותגים החדשים ביותר (כך אמרו לי חברי) והתחברה לבנות הכי מקובלות. לא ידעתי כמה זמן עבר בין האמירה שלי לתגובה שלה. לי זה הרגיש כמו נצח, אך אולי זה היה רק כמה שניות. ״כן,״ אמרה נועה חלושות, ״שם אני גרה.״
ביום למחרת דפקתי על דלת ביתה של נועה, מקלי בידי. אחיה פתח את הדלת ״אממ, אתה החבר של נועה?״ שאל. הרגשתי שהלחיים שלי מתחממות ״אני מבית הספר שלה אם זה מה שאתה מתכוון״. הוא גנח, שמעתי רעש של תזוזה והנחתי שהוא זז הצידה. נכנסתי. ״נועהההה״ שמעתי קול, כנראה אחיה הקטן יותר, ״יש מישהו מפחיד עם עיניים לבנות ומקל!!!״ שמעתי דלת נפתחת ונסגרת ואת הקול של נועה ״אל תדאג רפאל, זה אמרי, הוא חבר שלי״ ״כן״ ניסיתי להרגיע אותו ״אני איש רכות, המקל שבידי הוא לא בשביל להכות״ רפאל צחק צחוק קטן ושברירי ״הי! זה חרוז!״ ״נכון,״ אמרתי ״אבל עכשיו אני ואחותך צריכים לדבר, הזמן מתקתק על השעון!״ הפעם גם נועה צחקה.
״יאללה, אנחנו נוכל לעבוד בחדר של ההורים שלי״ אמרה. שמעתי רעש של מגירה נפתחת ״אז חשבתי אולי לכתוב שיר״ היא אמרה בעוד היא מדפדפת בין דפים. רעש הדפדוף עשה לי צמרמורת. שקלתי לבקש ממנה להפסיק אבל לפני שהספקתי היא אמרה, ״אני ממש אוהבת לכתוב, אבל אני לא הכי טובה בזה״. ״אני בטוח שאת מוכשרת״ אמרתי לה, לא רציתי שתרגיש שהיא לא טובה מספיק, ״פשוט צריך להמשיך לנסות״. הרגשתי שהיא לא יודעת מה לומר אז הסטתי את הנושא. ״אז… איזה נושא משמעותי קרה בחיים שלך? אלא אם כן את רוצה לעשות את המשימה האחרת״ שאלתי, מכיוון שזה היה נושא העבודה. ״לא!״ אמרה. היא נשמה נשימה עמוקה והתחילה, ״כמו שאתה יודע אני עברתי מחיפה, מבית ענק אבל אבא שלי ירד מנכסיו ו…״ היא לא סיימה את המשפט ואני לא ביקשתי ממנה שתנסה. פתאום הבנתי למה נועה הראתה לכולם רק את הילדה החיצונית- רק הילדה שאהבה לקנות בגדים, להיות מקובלת ושלא היה לה אכפת מהלימודים. אבל מבפנים היא הייתה ילדה רגישה ונחמדה, שלא היה לה את כל הכסף והיוקרה שהיו לה פעם. ״אתה יודע, תמיד אפשר לעשות את המשימה השנייה שקיבלנו״ הציעה נועה, קוטעת את חוט המחשבה שלי. חשבתי לעצמי, הי! אני הצעתי את זה! אבל לה אמרתי, ״את מתכוונת לְמה למדנו אחד מהשנייה?״ שאלתי, עדיין חושב על תגליותיי לגבי נועה. ״כן״ אמרה ונשמע כי היא מהססת אם לומר לי את מחשבותיה. גם אני היססתי, אף פעם לא נעים לספר למישהו מה מחשבותיך עליו. נועה התגברה ראשונה ופלטה מאוד מהר ״אני חושבת שאתה גיבור. למדתי ממך איך לא להתעכב על מה שהיה, אלא להתמקד במה שיהיה ובו זמנית לא לשכוח את מה שהיה.״ הרגשתי שעיני לחות, תמיד ניסיתי להצליח לעשות זאת, אבל לשמוע את זה ממישהי אחרת… זה עוד לא קרה לי. ההצהרה של נועה עזרה לי לפתוח את פי ולומר ״אני למדתי ממך שלא הכל הוא כמו מה שהוא נראה במבט ראשון, ושצריך להסתכל על בני אדם לפי מי שהם בפנים ולא לפי מי שהם בחוץ.״ היה שקט. היה נדמה לי שריגשתי אותה, אבל מכיוון שלא יכולתי לראות את הבעות פניה לא הייתי בטוח בכך. ״תודה אמרי״ אמרה לבסוף ושמעתי לפי קולה שמילותיי נגעו בה.
ישבנו שנינו יחד על הרצפה כדי לכתוב שיר לעבודה. בהתחלה המילים זחלו, לא רצו לצאת, אבל באיזשהו שלב הן התחילו לקפוץ מן העט.
זה מה שהגשנו לבסוף:
׳גם אם משהו רע קרה
מה שהיה, היה
עדיף להתרכז במה שעוד אפשר עליו לשלוט
לא מה שהיה, אלא מה שהולך להיות.
לכל אחד יש משהו מיוחד בִּפְנִים
שאי אפשר לראות מיד על הַפָּנִים.
את הנקודה המיוחדת אפשר רק לראות
אם מגדלים עיניים פנימיות׳.
הערת הכותבת: נכתב בהשראת סיפור חייו של ארז ביטון, ובפרט בעקבות "שיר המקל" שלו.
