כמה לדעתכם זה דבר קשה לעבור ארץ?
בלי להבין את השפה?
את השלטים?
לא להכיר את ביה"ס בו אתם הולכים ללמוד?
אני יודעת איך זה כי אני עברתי את זה.
ותאמינו לי זה קשה!
היי! שמי נאווה עד לפני וחודש גרתי ב- ריו שבברזיל.
היום אני גרה בישראל, בתל אביב.
יש לי אח ואחות תאומים בני שנה וחצי שון ומעיין, ולהורים שלי קוראים תמרה וגבריאל.
אני בת 13.5 יש לי שיער ארוך חלק בלונדיני אני מטר שישים.
מחר מתחיל היום הלימודים הראשון בכיתה ח ואני ממש חוששת ונירגשת!
אני בקושי מבינה מילים בעברית ולא מכירה מקומות.
נקווה שהיה טוב.
*השעה 8:00 בבוקר יום חמישי.*
אני בשערי ביה"ס.
החשש מכרסם בליבי, אמי מחבקת אותי, אומרת לי להתראות…
נכנסתי לביה"ס ופניתי למזכירות כיוון שזכרתי את הדרך מיום ההכרות.
המזכירה ישבה על הכיסא ומתחילה לדבר איתי פורטוגזית.
היא הובילה אותי לכיתתי והכירה לי את שקד.
שקד בגובה שלי, יש לה שיער קצר שחור, עניים חומות והיא מדברת פורטוגזית.
דיברנו כמה דקות עד שהמורה נכנסה לכיתה והתחילה לדבר.
לא שהבנתי מילה.
במשך היום למדתי כמה מילים בעברית.
במשך השבוע הבנתי יותר ויותר מילים, ומה שלא הבנתי שקד תרגמה לי.
עברו שבועיים והגיע יום שלישי, נכנסתי לכיתה וציפיתי ששקד תבוא. אבל שקד לא הגיעה והתחיל השיעור הראשון.
בהפסקה ישבתי לבד וקשקשתי במחברת.
לפתע המחברת נחטפה מהשולחן, הרמתי מבט כדי לפגוש את החיוך האכזרי של יעל.
"תחזירי לי את זה!" אמרתי בפורטוגזית.
היא אמרה משהו בעברית עם המילים 'לא' ו-'סתומה'.
אז אמרתי בעברית צולעת "תחזירי לי זה!"
היא וחברה וחברות שלה צחקו.
המורה נכנסה לכיתה אז היא החזירה לי את המחברת והם הלכו לבחוץ.
ביום למחרת שקד גם לא הגיעה ויעל המשיכה להציק לי.
באותו היום הלכתי למזכירה וסיפרתי לה את הכל, היא אמרה לי שהיא תטפל בזה.
חזרתי הביתה בשתיים ואכלתי ארוחת צהרים.
כשגמרתי שמעתי את שון ומעיין קמים, אז הוצאתי אותם החלפתי להם טיטול, והאכלתי אותם.
שיחקתי איתם עד שאמא התעוררה ואז היא טיפלה בהם בזמן שאכלתי ארוחת ערב.
עזרתי לאמא להשכיב את הקטנים ואז סיפרתי לה מה קרה.
היא הייתה גאה בי על שסיפרי, כשאבא הגיע אמרתי לו לילה טוב והלכתי לישון.
*יום חמישי השעה 10*
התחילה ההפסקה בדיוק כששקד נכנסה לכיתה עם חיוך חושף קוביות חדשות.
"שקד" אמרתי לה בחיוך ובאתי להתקדם לעברה אבל היא הלכה לכיוון שבו יעל וחבורה שלה ישבו.
היא התישבה לידם והתחילה לדבר איתם.
מאוד נעלבתי.
הלכתי לכוונה של שקד ואמרתי לה בפורטוגזית "היי, תתחדשי על הקוביות"
אבל היא רק העפעפה לכיווני והחזירה לי בפורטוגזית "אנחנו לא חברות! רק עזרתי לך להתאקלם! עכשיו שאת יכולה לבד אני חוזרת לחברות שלי."
נעלבתי וברחתי לשירותים הקרובים. נכנסתי לתא הראשון והתחלתי לבכות.
אחרי 10 דקות יצאתי ושטפתי פנים, נכנסתי לכיתה בלי להפנות את מבטי אל אף אחד.
וגיליתי שהרצפה היא דבר מאוד מעניין.
במשך היום לא דיברתי עם אף אחת.
כשהגעתי הביתה סיפרתי לאימי מה קרה והיא עודדה אותי שהכל לטובה.
כך במשך חודש היה לי סדר יום קבוע.
לקום, ביה"ס, ארוחת צהרים, לשחק אם שון ומעיין, ארוחת ערב, שינה ושוב ושוב ושוב ושוב.
הייתי בודדה.
יום אחד בשיעור ספורט שחקנו מחניים.
היינו צריכים להתחלק לקבוצות לבד. המורה בחרה שתי "קפטניות" שיחלקו אותו לקבוצות.
לפני שהספקתי למצמץ כבר בחרו את כולם.
חוץ מימני.
"טוב שתהיה איתנו" שמעתי את קלה של שקד אומר.
בדרך כלל אני לא משתתפת במשחקים אבל הפעם החלטתי שאני כן משתתפת.
התחלנו במשחק והקבוצה השנייה שבתוכה הייתה יעל וחברת ה"שפוטות" שלה.
במשך תחילת המשחק הייתי מאחורה עד שראיתי שנשארנו רק אני ועוד שתי ילדות מהקבוצה שלי. אצלם היו שמונה בנות מתוך 15.
כשאחת השפוטות של יעל -רונה- זרקה אלי את הכדור תפסתי אותו וזרקתי אליה חזרה והפסלתי אותה.
כולם שתקו.
דפנה -גם שפוטה של יעל- תפסה את הכדור וזרקה אלי. ושוב קרה אותו הדבר.
תפסתי את הכדור וזרקתי אליה, והיא נפסלה.
בואו אני אגלה לכם סוד, בברזיל ניצחתי בתחרות של כל ילדי כיתה ז בברזיל בזריקת כדור. ואז גם ניצחתי בתחרות תפיסת כדור באזור של ריו.
אז הן באמת הופתעו כאשר הפסלתי אותם אחת אחת בלי למצמץ אפילו.
ניגמר המשחק בניצחון שלנו.
אחרי שהפסלתי את כולן,, כולל יעל הקבוצה שלי קפצה בשמחה על הניצחון שהם כבר התייאשו מימנו, וצעקו כל מיני מילים מוזרות בעברית.
נגשתי אל שקד ושאלתי אותה בלחש מה הם אומרות. והיא להפתעתי הסבירה לי. "הם צועקות יש ניצחנו! אנחנו מקום ראשון ועוד כל מיני שטויות כאלה" היא הסבירה לי בפורטוגזית.
צחקקתי לי בשקט.
במשך היום חמש בנות כבר באו אלי ודיברו איתי.
במשך חודש כבר רוב הכיתה דיברה איתי ואני ניסיתי ככול יכולתי להבין אותם, וכשלא הבנתי מה הם אמרו הם הסבירו בפנטומימה.
זה היה ממש מצחיק.
סיפרתי את זה לאמי והיא שמחה כל כך והיה ניראה שהוקל לה.
אבל באותו ערב קרה משהוא שהעציב וטילטל את כל המשפחה.
מעיין כבר חולה כמה ימים, אבל אמא חשבה שזה סתם וירוס לא מזיק שיעבור. מסתבר שזה לא סתם וירוס אלה איזה משהוא מוזר.
היא לא אוכלת טוב כבר כמה ימים ויש לה חום והיא כל הזמן בוכה.
אמא שלי לקחה אותה לבית החולים.
ואני נשארתי אם שון ושמרתי עליו עד שאבא הגיע.
אבא הגיע והשכיב אותו לישון.
כשהוא חזר שאלתי אותו מה אם מעיין, אבא אמר שיאשפזו אותה הים ויטפלו בה ובינתיים לא יודעים מה יש לה.
נתתי לו חיבוק ואמרתי לו לילה טוב ואז הלכתי לישון כשמיליון מחשבות מתרוצצות בראשי.
למחרת בבוקר אמא חזרה הביתה ואבא הלך להיות עם מעיין בבית החולים. אמא הייתה עייפה אז אני לקחתי את שון למעון והסברתי למטפלת של מעיין ושון למה מעיין לא באה.
בכיתה פגשתי את אריאל -אחת הבנות שהתחילו לדבר איתי מאז המשחק- והתחלנו לדבר עם פנטומימה כך ששתינו מבינות בערך אחת את השנייה אבל בעיקר צוחקות.
בהפסקת עשר שקד ניגשה אלי וביקשה לדבר איתי כמובן שהסכמתי.
הלכנו יחד לפינה שישבנו בה ודיברונו לפני מה שקרה.
"זוכרת את היומיים שבהם לא הייתי?" היא שאלה. הנהנתי בחיוב, זוכרת אותם טוב מאוד.
"אז באמת ביום הראשון הלכתי לעשות קוביות בשיניים וביום השני הייתי בחופש בבית כי כאב לי השיניים. באותו יום יעל ביקשה להיפגש איתי בפארק שליד ביתי. הסכמתי כמובן כי מי אומר לא ליעל?" היא שאלה בחיוך עצוב ולגלגני "נפגשנו בשעה ארבע וחצי בגינה. חיכיתי לה שם 10 דקות עד שהגיעה. ואז היא התחילה לאיים אלי שאם אני ימשיך לדבר איתך היא תחרים אותי מול כולם" היא אמרה בעצב.
הייתי בהלם.
איך לא הבנתי שהיא גרמה לכל הבנות להחרים אותי?!?!?
"אני כל כך מצטערת!" שקד התחילה לבכות. חיבקתי אותה. "לא נורא" ניחמתי אותה.
בתוכי רק הערכתי אותה יותר.
נגמרה ההפסקה אז הלכנו לשירותים ושקד שתפה פנים ואז חזרנו לכיתה. בהפסקה הבאה חזרנו לאותו מקום דיברנו וצחקנו.
חזרתי הביתה וראיתי את אבא אם מעיין שם יושבים על הספא ואבא קורא לה ספר. חייכתי ורצתי לחבק אותה.
"מה היה לה?" שאלתי תוך כדי שאני מועכת אותם בחיבוק…
"זה היה תגובה לחיסון שהיא קיבלה לפני שבוע" ענה אבא. נאנחתי בהקלה.
אמא חזרה עם שון מהמעון, ולא הייתה נראתה מופתעת לראות את אבא ומעיין בבית.
אכלנו ארוחת ערב ואז הלכתי לישון.
למחרת בהפסקה ניגשתי אל יעל.
"אפשר לדבר איתך שניה בפרטיות?" שאלתי אותה. הובלתי אותה לפינה פרטית בחצר ושאלתי אותה "למה את שונאת אותי כל כך יעל?" בעברית צולעת. היא התחילה לצחוק.
"למה את צוחקת?" שאלתי וקצת נעלבתי. היא רק פרצה בצחוק גדול יותר.
חיכיתי עד שהיא תסיים לצחוק. "את לא מבינה אה?" שאלה לפתע, "לא מבינה מה?" שאלתי ואז להפתעתי הרבה היא התחילה לדבר בפורטוגזית שוטפת.
"מאז שניכנס אני כבר לא החברה הכי טובה של שקד! את גנבת לי אותה, וכל הפוקוס היה אליך! אני זו שהייתה מרכז העניינים לפני שאת באת! אבל את היית חיבת לבוא, לא יכולת להישאר בברזיל נכון?!" שטלה בכעס ואז היא עזבה אותי לבד אם מיליון שאלות.
באותו רגע החלטתי משהוא.
לפני שנגמרת ההפסקה רצתי לחדר מורים וניגשתי למחנכת נעמי וביקשתי מימנה משהו שידעתי שהיא תסכים.
חזרתי לכיתה וכשנגמרה ההפסקה המורה גם הגיעה. "בנות שבו בשקט כמה דקות, לאווה יש משהו לספר לנו" היא אמרה וכל הבנות השתתקו במתח.
נעמדתי בקדמת הכיתה והתחלתי.
"לפני שלושה חודשים עליתי לארץ מברזיל כמו שאתן כבר יודעות. עכשיו אני רוצה לספר לכם למה אלינו בכלל. בברזיל היה להורים שלי עבודה טובה והם הרוויחו ממש טוב.
אבל חודש לפני שעלינו לארץ התחילו פראות איפה שגרנו והתחילו להתנכל ליהודים. אימי פוטרה מהעבודה בגלל שהיא יהודייה, ודרשו מאבי לעבוד גם בשבת.
לא נתנו ליהודים לצאת מהארץ, אבל כיוון שאבא שלי עבד בעבודה טובה אז היה לו קשרים עם האנשים הנכונים והם הצליחו להוציא אותנו משם.
אתם חושבות שזה קל לעבור ארץ בהתרעה של יומיים?
זה לא!
לא הספקתי להיפרד אפילו מחברות שלי, מהשכנים שלי.
הגעתי לארץ זרה למקום שאני לא מבינה את השפה, את השלטים, וכלום. לא היה לי פה חברות ולא יכולתי לשמור על קשר עם החברות שלי מברזיל בגלל המצב.
ואז אני מגיעה לכיתה חדשה שאני לא מבינה מילה ממה שהבנות אומרות, אף אחת לא מדברת איתי חוץ מבת אחת, וגם אותה הסיטו נגדי." הבטתי לעברה של יעל. היא השפילה מבט. המשכתי
"איך אתם חושבות שזה מרגיש? להיות לבד? לא לדעת אם בנות מרכלות אליך מאחורי הגב? זה לא נעים!!
ואז לגלות שעושים אליך חרם?! זה התנהגות של ילדות בכיתה ב' לא בכיתה ח'!!" אמרתי וברחתי מהכיתה כשדמעות מציפות את עיני. נכנסתי לשירותים לתא הראשון ופשוט בכיתי.
בכיתי את כל הבדידות שהיה לי במשך החודשים האחרונים.
בכיתי על הדאגה לשלומה של מעיין.
בכיתי על הפרידה מהחברות שלי.
בכיתי הכל החוצה!
דפיקה קלה נשמעה על הדלת משכתי באפי ופתחתי את הדלת, רואה בהלם מוחלט את יעל מגיעה ומחבקת אותי. כל כך הייתי צריכה חיבוק ברגע הזה.
"אני כל כך מצטערת, אני פשוט ילדה אגואיסטית ברמות שחושבת רק על עצמה" היא אמרה בפורטוגזית לפני שגם היא מתחילה לבכות.
אף אחת מאיתנו לא שמה לב לזמן שעובר במהירות, אבל לשתינו לא אכפת.
לבסוף אני זו שעצרה את זה.
ניתקתי את החיבוק והלכתי לכיור לשטוף פנים במים, ויעל עשתה כמוני. חזרנו לכיתה וכל הבנות התנפלו עלינו בשאלות.
המורה הרחיקה אותם מימנו בטענה שאנחנו צריכות מרחב.
נגמר היום ויעל ליוותה אותי הביתה, מסתבר שהיא גרה חמש בתים מימני.
נכנסתי הביתה רואה את אמא, שון ומעיין יושבים ואמא קוראת להם סיפור שהבאנו מברזיל.
אכלתי ארוחת צהרים ואז התיישבתי לידם והקשבתי גם אני לסיפור.
בשמונה בערב עזרתי לאימי להשכיב את שון ומעיין ונתתי לשניהם נשיקה בלחי וחיבוק גדול.
אכלתי ארוחת ערב עם אבא שחזר מהעבודה ואז סיפרתי להם את מה שקרה היום.
הם שמחו שהכל הסתדר בסוף, ושאני עכשיו חברה של כל הכיתה.
אבא ואמא תמיד היו לצידי לא משנה מה!
נתתי להם נשיקת לילה טוב על הלחי ונתתי להם חיבוק גדול.
"תודה שהבאתם אותנו לפה" לחשתי להם בפורטוגזית.
באותו הלילה נרדמתי עם המחשבות על שמחר הכל היסתדר ואני אהיה מאושרת.
וזה באמת מה שקרה!
סוף!
תגובה אחת
סיפור נחמד…
יש מקום לשיפור