ולא הייתי מוכנה,
תוך צהרים אחדים המציאות נהיית שונה.
הוא ירד במדרגות היה לבוש מדים,
כבר לא הייתי כמו אחרות, נהייתי חלק מהבוגרים.
קילחתי, האכלתי והשכבתי לשינה.
אני עדיין גיבורה, למרות שכל שנייה ניסיתי,
שלא תרד לי הדמעה.
וזה שבועיים לא דיברתי אתו, עם אבא.
וקשה לי להיות לביאה…
איך זה שרק גבול אחד מפריד ביננו,
ולמרות זאת אני מרגישה ממך כל כך רחוקה?
עוד יום ועוד יום ועוד תפילה,
התפללתי שיחזור אליי בחזרה.
שאני אומר לו כמה אני אוהבת אותו,
ואתן לו את החיבוק הכי גדול בעולם.
אבל הכי קשה היה כשאמרו לי שעוד אחד נפל שם, בלבנון.
ואני מתפללת לאלוקים:
"ה' הוא הבן שלך, ה' בקשה תשמור על הבנים שלך!"
והתפילות התקבלו.
אני אחת עם אמונה.
ה' הוא אבא רחמן.
ועל זה אני לו כל כך מודה.
