הגעתי למגדל שלי מוקדם בבוקר.
המגדל הזה לא היה מפואר. בהשוואה לנוף המדהים מסביבנו, הוא נראה כמו אשפה. יש כאלה שיגידו שזה לא מגדל, אלא כמה חתיכות עץ בצורת משולש. אבל בעיני, המגדל היה המקום היפה ביותר בעולם.
המגדל היה סמל בשבילי. שני חלקים מתוכו היו קרשים, אבל החלק האחרון היה עץ, עץ אמיתי חי. חושבים שהוא לא שווה כלום, אבל אני יודעת שהוא פה בשביל להישאר, הוא נלחם על חייו כל יום כדי להיות פה, נאחז בשורשיו. הגבעה שעליה המגדל והעץ עומדים מאד תלולה, צריך להיזהר לא ליפול. אני פה שנים, אבל זה לא מספיק.
בערב הלכתי למגדל שלי, ובפעם הראשונה אחרי זמן רב היתה שם עוד מישהי.
היא ישבה בדיוק ליד המקום שבו אהבתי לשבת – ליד המגדל, אבל לא קרוב מדי, בצד של הגבעה, אבל לא רחוק מדי.
תמיד, גם כשהיו פה אנשים, השתדלתי להעלם ולא להראות, אבל פה איתה הרגשתי כאילו היא חברה. כאילו אני רוצה שהיא תהיה חברה. התלבטתי אם לגשת ולדבר איתה, ולבסוף החלטתי לגשת אליה. היה בה משהו שונה. תמיד כל מי שמגיע לפה מסתכל על הנוף, אבל היא התמקדה בגבעה. היא התעמקה בריכוז מדהים, נהניתי לראות אותה. שאלתי "מה הכי מוצא חן בעיניך?". היא ענתה שכאשר העץ זז, הצבעים שלו פשוט שונים מהכל. הרגשתי קשר, תחושה של הבנה. חשתי שהיא כמו הילדה שבי, שמצאה את המקום שלה, את העולם שלה.
וכך היה כל ערב, היינו יושבות, שואפות את העולם היפה הזה. לא דיברנו הרבה, אבל ביחד חלקנו עולם שלם. הזמן הזה היה האהוב עלי מכל, נהניתי מכל שניה ודקה. היינו שם בערך… אני לא זוכרת בדיוק, אבל הזמן טס, טס מהר מדי.
ערב אחד הלכתי למגדל שלנו כרגיל. ראיתי אותה יושבת שם ובוכה, והבנתי שמשהו קרה. היא אמרה לי שזמנה פה אזל. בעיניים דומעות היא אמרה לי "עכשיו את צריכה לשבת פה בשביל שתינו, בשביל השמחה שלי". חיבקה אותי ואז עזבה, עזבה לגמרי. הרגשתי כאילו העולם שלי התפרק ולא יבנה לעולם. התנחמתי בעובדה שהגבעה עדיין שם, לעזור לי. השגרה המשיכה, אבל רק אני הייתי שם. לא היתה יותר התבוננות משותפת ולא שאיפות עמוקות. האמונה שלי נפגעה וידעתי שלא תשוב. וכך הימים המשיכו בציפיה למשהו שלא קיים עוד, אבל לא חשבתי שהעולם שלי יכול להתפרק אפילו יותר.
זה קרה כמה חודשים אחרי שהיא עזבה. באותו היום הרגשתי מוזר. ברגע שיכולתי הלכתי לגבעה, וראיתי אנשים שפירקו את מה שנשאר מהעולם שלי. העץ הוטל על אדמת הגבעה, שורשיו חשופים.
רצתי ורצתי, בכיתי ובכיתי, צעקתי בהיסטריה ״די, די, תעצרו!״. אחד מהאנשים אמר לי שמפנים את החורבות בכל האזור.
בפעם הראשונה בחיים שלי הייתי חייבת להסתכל על הנוף, כי לא היה עץ, ולא גבעה ולא מגדל.
כבר לא היה לי אכפת. אובדן של המקום האחרון שהרגשתי בו באמת חיה, זה היה יותר מדי בשבילי.
הבנתי שאין לי על מה להילחם.
ההבנה הזאת לא באה לי בקלות. זמן ממושך חלף לפני שהפנמתי, אבל בסוף ידעתי שאני צריכה לשחרר, ואולי אולי במקום הבא שאהיה בו אמצא לי
עוד חברה, עוד גבעה, עוד מגדל ועוד עץ.
