תמיד אומרים לי שאני פסימיסטית
שאני מצפה לגרוע ביותר
שאני לא יודעת לתת מקום לתקווה
ושאולי כדאי שאני קצת אשתחרר
אבל מה הם מצפים
מדור כמו שלנו
שמרגיש
כאילו משחקים איתנו פינג פונג
פעם המוסדות פוגעים בנו
ופעם הטרוריסטים
אין מנוחה בחיים שלנו
היסודי נהרס מהסגרים
החטיבה מהבחירות
והתיכון מהפיגועים, מלחמה ושביתות
ותמיד אומרים לנו להתמודד
כי ככה יראו החיים
תמיד יהיה מי שידפוק אותנו
וכולם פשוט צריכים לקבל את זה
אז מה הם מצפים?
שנתרגש?
שנקווה?
שנשמח?
מה הם רוצים מאיתנו?
כי ביום הראשון ללימודים
הודיעו על הרצח של שישה חטופים
ואז
דווקא שהיינו צריכים את התמיכה
ואולי קצת שגרה
היתה שביתה
כאילו אנחנו כלי משחק
בעולם של המבוגרים
נזרקים מכאן ומכאן
ותמיד אבל תמיד נפגעים
אז זה מפחיד
לנסות לצפות
כי החיים לימדו אותנו
שבסוף רק נחטוף מכות
כי אי אפשר להישאר בפנים
כי יש קורונה
אבל גם בחוץ אסור להתקהל
כי מה אם תהיה אזעקה?
הם רוצים שנישאר תמימים
שלא נהיה מודעים לזוועות
אבל מה הם מצפים מדור
שכל שנה הולכים ללוויות
אחותי בת השש
הרימה סרט צהוב
ואמרה
"זה בשביל החות'ים
שיחזרו במהרה"
למה ילדה בת שש
יודעת מה זה חות'ים?
למה היא יודעת
מה זה חטופים?
אז כן
אני פסימיסיטית
כי אני יודעת
שהתקווה כואבת
כשהיא
מתנפצת
תגובה אחת
💘