ציפיה של אהבה – ינון וקנין
איזה מבאס, כל הלילה ירד גשם, האדמה בוצית מידי ואני לא אוכל להסתובב בחוץ, הרהרתי ביני לבין עצמי בעודי מביט מעבר לחלון לכיוון הדשא שבחצר. אהבתי את החצר שלנו, את הדשא, את הפינה המוצלת עם הנדנדה שאבא בנה, ואת עץ הלימון שאמא היתה קוטפת ממנו לימונים מידי כמה ימים. אך יותר מכל אהבתי את הערוגה הקטנה שלי, ערוגה שהייתי מטפח מידי יום, מגדל בה ירקות שונים. הסתכלתי מאדן החלון באהבה על הערוגה ולפתע צדה עייני בינות לשיחים נקודה חדשה, היתה זו עגבנייה קטנטונת שנחה לה על אחד השיחים בעורגה שלי בגינה. היא הייתה כה קטנה וחיוורת, אך זה עתה החלה לגדול.
לא יכולתי לעצור את עצמי ולמרות הבוץ והשלוליות יצאתי בהתרגשות נלהבת מהבית לחצר, ביקשתי לראות אותה מקרוב. הנה סוף סוף, אני רואה פירות בעמלי, כמה חיכיתי לזה, כמה עבדתי קשה בשבילה. הסתכלתי לעבר הפינה של החצר לראות אם המעדר נמצא שם, רציתי לעבד את האדמה, בטח מחר יתבהר ואוכל גם לדשן ולזבל, להסיר את העלים המיותרים, ואולי לקשור חוט כדי למתוח את שיחי העגבניות לכיוון השמים. דמיינתי את העגבנייה כיצד היא צומחת וגודלת. לקחתי את המעדר, הסתכלתי לעבר האדמה, התחלתי לעדור ופתאום נזכרתי, הרי זו שנת שמיטה, רק השבוע למדנו בישיבה על שנת השמיטה, הרב הסביר שהאדמה נחה, שהחקלאי מתקרב לאלוקיו, שהפירות הם של כולם. הבטתי בעצבות בעגבנייה וראיתי איך החלום על הערוגה המרשימה שלי נגוז ממני.
אבא הופיע בפתח שער החצר, הוא ראה אותי עם דמעות בעיינים ושאל אותי, "יעקב מה קרה, למה פניך נפולות" אך מיד שהסתכל על העגבנייה והמעדר הוא הבין הכל. הוא התיישב לידי והצמיד אותי אליו בפנים מאירות. "יעקב" הוא אמר, אתה יודע ששנת השמיטה זה כמו השבת שלנו, אנו נחים ולא עובדים. כל אחד צריך בעולם מנוחה כדי להמשיך להתקיים. הוא הביט בי ואמר לי "בוא, אני רוצה להראות לך משהו נפלא".
הלכתי אחריו, נכנסנו הביתה, אבא לקח כיסא, פתח את הארון והראה לי קופסא. בקופסא היו גרגירים קטנים שלא הכרתי. הוא הוריד אותה והביא לי. "זוכר ששנה שעברה עיבדת את הערוגה ויצאו לך כמה מלפפונים קטנים? זוכר כמה התאמצת, טיפחת והשקית מידי יום, זה השתלם, אלו זרעים מהמלפפונים שלך, הם מחכים לך פה בסבלנות".
החזקתי את זרעי המלפפון בעיניים דומעות. ידעתי שהם יחכו לי עד שנה הבאה. רציתי באותו רגע לרוץ להניח אותם באדמה האהובה, לראות כיצד הם מרקיבים, מוציאים ניצנים וגודלים אולם ידעתי שעלי לחכות שנה תמימה, ידעתי שהאדמה תחכה לי ואני לה כמו שני אוהבים הממתינים בסבלנות זה לזה. היה משהו בציפיה הארוכה שנכפתה עלי ששימח אותי. הרגשתי שהחיבור ביני לבין האדמה נעשה לפתע עמוק מאי פעם.
