כולם פחדו מהם, כולם רעדו מהם.
אף אחד לא העז להתעסק איתם,
אף אחד לא העז להגיד להם,
מי הם, מה חושבים עליהם,
אף אחד לא העז לצעוק להם,
כמה נזק הם גורמים לעולם.
מבפנים כולם שנאו אותם,
לא אהבה אמיתית, לא אהבה חברית,
אהבה של פחד, של יראה,
בינם לבין עצמם הם קראו לה:
אהבה של שנאה.
היו לחשושים שהם חסרי אחריות,
חסרי אחריות, חסרי מעצורים.
שאצלם טרף זה טרף, אין רחמים.
אם עצבנת אותם, הלך עליך.
כך אמרו ברחוב.
אמרו בלי לחשוב.
בלי לחשוב עליהם, ילדים בלי בית, בלי משפחה.
ילדים שמעולם לא קיבלו חיבוק,
לא חום, לא אהבה.
ילדים שכבר שנים לבד, בחורף, באביב, בקיץ, בסתיו.
ילדים שאין מי שדואג להם.
ואין מי שיסביר להם: מה לא בסדר ומה לא עושים.
ילדים שהם לבד, חיים את החיים.
זאת צמרת הפשע:
אצלם אין משחקים. מי שרוצה לשרוד יטרוף בלי לחשוב על אחרים.
כאן, אין דבר כזה עזרה לזולת. הפשע, לא מכיר ברחמים.
בצמרת הפשע, מי שרוצה לשרוד מוכן מראש למחירים.
כולם מפחדים מהם,
שומרים על עצמם מפניהם.
שעוברים לידם ברחוב מפנים את הגב,
ככה סתם, כי לא נעים להסתכל.
כשעובר יום, שבוע, חודש, שנה.
אחד מהם נעלם ולא יחזור
נמוג בביצה הטבעונית שנקראת:
חיים ברחוב, חיים בלי תנאים.
בלי הורים שיחבקו וידאגו וישאלו מה שלומו,
בלי מורים שילמדו, יעריכו, יכעסו ואפילו יענישו.
השאירו אותו לגסוס לבד בפינה,
אף אחד לא הציע לו מיטה או ארוחה חמה.
וכשהוא מת האנשים סביבו,
רק אמרו תודה.
לפעמים בלילה, מישהו מהם בוכה.
בוכה על מה שהיה לו ואבד.
על החיים הפשוטים שמועלם לא קיבל.
בוכה על ההורים שלא הכיר,
על משפחה שכבר מזמן איננה.
בוכה על החברים שלא היו לו,
על כל הילדים שעוברים לידו ומיד מסתכלים לצדדים.
כי לא רוצים להביט בו,
באחד כמוהו, עלוב, נורא, מפחיד.
הוא בוכה על כל מי שפשוט עובר לידו,
ולא מציע לו עזרה.
בוכה על הדרך שבחר ומבקש לחזור בתשובה.
אבל בבוקר שהוא קם,
הוא מגלה שמכאן אין דרך חזרה.
זאת צמרת הפשע:
אצלם אין משחקים. מי שרוצה לשרוד יטרוף בלי לחשוב על אחרים.
כאן, אין דבר כזה עזרה לזולת. הפשע, לא מכיר ברחמים.
בצמרת הפשע, מי שרוצה לשרוד מוכן מראש למחירים.
