אני שומעת צפצופים באוזניים
ולא רק מכל המכשירים הרפואיים סביבי
אני מסתכלת על ידך הנפוחה המונחת בידי
אני מסתכלת על עינך העצומות חסרות הריסים והמרוחות במשחה
אני לא מסתכלת על כל הרופאים המסתובבים סביבנו
רק בך אני מביטה
אני לוחשת לך באוזן
מקווה שאתה שומע
אבל אתה אינך עונה
מחר
אומרים לי הרופאים
מחר
הם מבטיחים
אבל אני איני שומעת דבר מלבד הצפצופים החודרים שבאוזני
כשפקחת את העיניים לתוך המציאות
נשאבת חזרה אל החיים
אתה לא רוצה יותר לעצום את העיניים לתוך הסיוט
אז אתה נשאר ער
והזונדה מציקה לך
ולי מציקות האחיות
תאכלי משהו תנוחי
אבל אני לא מצליחה להתנתק
לא ממך ולא מהכורסא שלידך
"את יודעת" אתה אומר לי
"כמה שיכאב לי, כמה שיכאב
וכמה שאני שונא את המצב
הייתי מצליח להחזיק ולסבול
אם הוא היה כאן לידי עכשיו
אם הוא רק היה יכול
כמה הייתי רוצה שגם הוא יכאב לידי
יכאב אבל ינשום
והצפצופים של המכשיר שלו יתמזגו עם שלי.
פעימות רכות של הלב, צפצופים כואבים באוזניים.
הוא ישכב כאן במיטה ליד
ושנינו נמשיך להילחם במלחמה החדשה שלנו"
אבל הוא לא יכאב יותר
הוא לא יכאב
הוא רחוק מזה עכשיו
הוא היה ואיננו
אבל זה לא מה שאני עונה
אני עונה
"אני לא יודעת"
ואיך אדע?
ואיך אבין?
אני לא מכירה כאלו שדים
אותם מכירים רק החברה במדים
ושנינו עם הצפצופים באוזניים
אתה עוד מהקרב, מהפיצוץ, מהכאב
ואני? אני מפעימות הלב
תגובה אחת
וואו. כתבת כל כך מרגש ונוגע ללב. הצלחת במילים הרגישות שלך להעביר את הכאב של שניכם בצורה מופלאה.