קשר של אמונה/ עדיאל

אני זוכרת שקיבלתי את הסידור היפה שלי מסבתי, שהלכה לעולמה כבר. זה היה כשהייתי צעירה יותר, בת 9 בערך. ישבנו זו לצד זו, והיא סיפרה לי משהו – לא משהו חשוב – ואני זוכרת שהיא חייכה. לאחר מכן, אמרה לי שיש לה הפתעה בשבילי, מתנה. היא הוציאה מתיקה שקית יפה, בגווני כחול. פתחתי אותה וראיתי ספר קטן, עם כריכה קשיחה בצבע כחול כהה עמוק, כמו השמיים בלילה. עכשיו אני יודעת שזה סידור, אבל אז לא ידעתי. הוריי לא היו דתיים, הם לא האמינו במה שהיא מאמינה בו, האמינה יותר נכון. הם חששו שהיא תדרדר אותנו – הילדים – לאמונות שלה. עכשיו, במבט לאחור, אני חושבת שחבל שזה לא קרה מוקדם יותר.
אני שאלתי אותה, מה זה, ואני זוכרת בדיוק את המילים שהיא ענתה לי בהן, והסבירה לי מהו הספר הזה, המלא במילים קטנות ומיוחדות, שנשמעו לי כה מוזרות באותה העת.
'זהו סידור', היא אמרה, 'מתפללים בו. הוא עוזר לחזק את הקשר עם אלוהים'. מילותיה היו מוזרות- מי זה "אלוהים", ומדוע יש צורך לחזק את הקשר איתו. עכשיו אני מבינה את זה אבל באותו זמן לא הבנתי. את האמונה הזאת באלוהים כלשהו, בישות נעלה ששולטת בנו מלמעלה, מדריכה אותנו. לא כל כך עניינו אותי דבריה באותו הרגע.
הסידור נשכח, הזמן חלף, וכעבור שנים לא רבות, היא נפטרה. אני זוכרת את העצב שהייתי שרויה בו באותה העת, היא הייתה האדם הקרוב אליי ביותר. הייתי הרוסה. שקעתי בדיכאון ועצב אפף אותי. זכרון הדמעות שבכיתי עדיין שמור בראשי. היה לי קשה להתאושש, השתניתי. כעבור כמה חודשים, עדיין הייתי באותו מצב, הרגשתי כאילו כולם כבר התקדמו ורק אני נשארתי מאחור, בעצב. שרק אני עדיין זוכרת אותה ומתאבלת עליה.
אותו הסידור שהיא נתנה לי, נותר במגירה בחדרי, מעלה אבק. הוא לא היה כל כך משמעותי לי עדיין. סתם עוד דבר שגורם לי להיזכר בה.
יום אחד – עדיין אין סימן לשינוי בהרגשתי, ועדיין שקועה בדכדוך מתמיד – הרגשתי צורך לסדר קצת. התחלתי לנקות ולהזיז דברים בחדר והגעתי למגירה הזאת, פתחתי אותה, ופתאום ראיתי את אותו הסידור הכחול שסבתא שלי הביאה לי. באותה השנייה מוחי חזר לזיכרון שבו היא נותנת לי את הסידור, ודמעות התחילו לעלות בזווית עיניי. הייתי כל כך שמחה אז, חושבת שהיא תישאר איתי לנצח. הרמתי את הסידור בידיי ויצאתי לחצר לחשוב קצת, מתמודדת עם זכרונות כואבים ממנה.
הסתכלתי לשמיים, במבט רציני ועמוק, חשבתי לעצמי, למה לא?
פתחתי את הסידור, הבטתי באותיות הקטנות וניסיתי להתרכז. עיניי התמקדו בסידור, ובזמן שקראתי בו בשקט, תחושות עלו בי. כל מילה לקחה אותי למקום אחר, מיוחד.
הרגשתי משהו משתנה בתוכי. כאילו כל התפילה הזאת, כל המילים העתיקות, העמוקות, מחברות אותי למשהו שמעולם לא הרגשתי. הרגשתי פתאום קשר- חיבור לבורא עולם, חיבור כזה שהרגשתי בכל נשימה, בכל מחשבה, כל רגש שצף בתוכי.
כל זה, מקריאת כמה מילים בסידור. זה הדהים אותי, לא ידעתי להסביר את זה, אני עדיין לא יודעת, אבל משהו השתנה בתוכי באותו רגע. הנשמה שלי קיבלה אור חדש, כזה שמחמם, שמרפא. הבנתי שזה עוזר לי להתמודד. אני צריכה להילחם ולהתגבר על אובדנה, זה מה שיעזור לי. החלטתי באותו היום, שזה יהיה קשר של אמונה ביני לבין הקב"ה.
ברור שזו דרך, תהליך, שאני צריכה לעבור, אבל זו התחלה, וזה מספיק טוב.
ובאמת, השתניתי. חזרתי לחייך לפעמים, ביליתי יותר עם המשפחה והחברות, דיברתי איתם יותר. המשכתי להתפלל כמובן, וזה ריפא אותי. עברתי תהליך של גיור, והרגשתי רגועה יותר ושלווה.
כיום, אני עדיין מבקרת בקבר סבתי. אני מספרת לה מה אני עוברת, ואני מדמיינת שהיא מייעצת לי, עוזרת. אני מקווה שהיא רואה כמה טוב היא עשתה לי, ואיזה שינוי מדהים היא עזרה לי לעבור.
ואותו הסידור שהיא נתנה לי באותו יום, תמיד שם. הוא עדיין משמש אותי ואני מתפללת בו כל בוקר. בשבילי הוא לא רק ספר קטן, אלא מקור שמחבר אותי אליה, ואליי, בכל פעם שאני פותחת אותו.