רימונים. ראש השנה. התחלה חדשה. דפיקה בדלת. אבל הפעם הוריי הם הדופקים, וסבתא פותחת, וקמטי האושר מופיעים. השולחן עטוי כיסוי, מפה לבנה. הוא רבוע, ומסביבו ניצבים כיסאות. על המפה אין מגן דוד. אין שני פסים בצבעו של הים. איש לא מרים את השולחן גבוה אל על בדממה, אין שום בכי, רק שמחה. וסבא מחבק ומנשק, וסבתא מתפעלת "איזו ילדה יפה", למרות שהילדה איננה. הלכה ונמוגה עם כל יום שעבר מאז הדפיקה בדלת. דחף להסתתר בוער מבפנים. מהר, מהר להתחבא מהפרצופים העצובים. אבל אלו רק הדודים, מנחם ושולמית ובתם נעמי, מחזיקה בגאווה בידה של אחיה. הוא קטן ממנה. היא נחושה להגן עליו, לקפוץ ולזנק, אבל…רימון. רימון אדום ומקושט במדבקות מנצנצות אוחז הילד. "הכנתי בגן" הוא אומר בגאווה, וכולם צוחקים, וסבתא שוב מנשקת, והם נכנסים והדלת נסגרת. דלת שבליבה תישאר תמיד פתוחה. ממתינה לקולות הנעליים הכבדות, לשמוע את הרעש המצחיק כשיחלוץ אותן וישאיר בחוץ כי "הרגע שטפתי". את ה"בום" הכבד והאבק שיתפזר כשיניח את תיקיו הרבים על הרצפה, לא לפני שייגש לאמא בחיבוק ואהבה. הדלת נסגרת עם כל יום שעובר, ובקושי היא מחזיקה אותה עם כף הרגל. עם הגרביים הפרוותיות שקנה לה אי שם בשוק. הגרב מתחילה להיקרע, העץ לוחץ, ו-בום!. לב דופק מהר. זה רק אלבום התמונות שנפל. נפל, וכעת שכוב על הרצפה, ונעמי משרבבת שפתיה בבכי עצור על שנגעה במקום הכי קדוש בבית משפחת צור.
תפריט
