שירי ומשה גאלברי לא עיכלו את הבשורה הקשה, בתם הבכורה הודיה נהרגה בפיגוע של פיצוץ אוטובוס בשכונתם כשהיא בת 13. הם ניסו לברר עוד פרטים על המקרה וארגנו הלוויה באותו היום, הם אספו את אחיה הקטנים של הודיה מבתי הספר והגנים וסיפרו להם בעדינות על הפיגוע. תחילה לקחו את מעיין בתם השנייה בת ה12 מבית הספר של החטיבה, לאחר מכן לקחו את יהודה שכמעט בן תשע ואת דוד שהיה 7 מבית הספר היסודי.
יחד איתם נסעו לבית הקברות עם מה שנותר מגופתה של הודיה וההלוויה החלה . להלוויה הגיעו משפחות קרובות והמון חברים וידידים משכונה, גם חברותיה של הודיה הרגישו צורך ורצו להיות חלק וגם הן ליוו את הודיה אל קברה בהלוויה.
במהלך השבעה הכאובה הגיעו כל יום מנחמים לנחם את המשפחה, בין כל האנשים הגיעה לימור המחנכת של הודיה שהייתה קשורה אליה נורא והרגישה צורך עז לבקר את המשפחה הנפלאה.
כמה ימים לאחר הפיגוע בשכונת קריית מנחם, השכונה של משפחת גאלברי מכל מקום שמעו על הודיה ועל הפגוע הנורא שהיה. משפחת גאלברי וסניף קריית מנחם התחילו מלעשות חסדים טובים לזכרה והפיצו את אורה לשכונה, מבטי האנשים בכל השכונה הודלקו מחדש לאחר החושך שסגר עליהם. במסגרת החסד והטוב שבהם עסקו אנשי השכונה תרם משה כליה לעילוי נשמת בתו, הוא שמח מהתהליך וזכה להכיר את האדם שתרם לו ומאז נהיו חברים מאוד קרובים זה לזה.
שלושה חודשים לאחר מכן בשבת שמחת תורה פרצה מלחמה בדרום, ביישובי העוטף והרבה מגברי השכונה הוקפצו למילואים כדי להילחם בעזה. אותו החג השמח הפך לסיוט, אזעקות, שמועות שעפות ברחוב על סיפורים נוראיים, ובתוך כל זה כמעט כל משפחה נאלצה להיפרד מאביה לזמן לא ידוע. משה לא הוקפץ מכיוון שתרם את כלייתו ומבחינת הצבא הוא לא כשיר ללחימה, אבל משה רצה את שליחותו והלך להשיג אישור לחימה כך שאחריי שבוע לפרוץ המלחמה עזב משהו את ביתו ונסע להגן על המדינה.
שבועיים עברו עד ששמעו ממשה הוא התקשר וסיפר שהם נלחמים בלי הפסקה ושיגיע הביתה בעוד חודש, בני המשפחה הבינו כעבור כמה ימים שזה כבר לא יקרה. באחד מן הימים הופיעו חיילים בבית משפחת גאלברי והודיעו שמשה נפצע קשה בעוד שהגן על חבריו כדי שלא יפצעו, בבית החולים שמעו ממשה שזו הייתה ההחלטה הנכונה ושעשה סוף סוף שליחות בעולם ושחבריו לא נפצעו כלל. עברו שלושה שבועות ומצבו של משה לא השתפר, קריאות ותפילות רבות לקב"ה ולאנשים שיתפללו עליו, אך לאחר חודש הוא נפטר.
בלילה בו הוא נפטר אשתו המדהימה שירי ביקשה מכולם לקרוא תהילים ואמרה שביום זה משה זוכה לתרום את כלייתו השנייה ואת אבריו השונים הכשירים לתרומה.
המשפחה איבדה את אביה ואת אחותה הגדולה וזה קשה מנשוא, למרות כל זאת התרוממה המשפחה מהעצב ובהחלטה משותפת אימצו ילדה בת 14 שכל חייה גדלה בלי הוריה, ושמה טליה, וכך השלימו עוד חלק חסר בליבם ונתנו לעוד ילדה רוח חיים אור ושמחה אמתיים. מאז המשפחה חיה באושר ומפיצה את שמם של הודיה ומשה בלב שלם על כך ששליחותם הסתיימה ושטוב להם בעולמם.
הסוף
אני רוצה להוסיף שהסיפור על הודיה הוא על מקור סיפור אמיתי לזכרה של הודיה אסרף משכונתי שנרצחה בפיגוע בקו 20 בקריית מנחם בשנת 2001 המתואר בסיפור, החלטתי לכתוב על כך מכיוון שזה חלק משמעותי וחשוב בחיים שלי ושל השכונה שלי.
את הסיפור על האב שליבתי מעובדות ששמעתי ממלחת חרבות ברזל.
